אחרי פרשה עם כל כך הרבה קללות – כמעט 100 קללות ששמעו בני ישראל בפרשת כי תבוא, מגיעה פרשת ניצבים ומעניקה לנו את הבטחת הברית בין כנסת ישראל לקב"ה. הברית המיוחדת הזו קושרת את עם ישראל לקב"ה בברית עולם שאיננה תלויה בהתנהגות של עם ישראל, והיא כרותה לנצח, ולדורי דורות. בכל שנה כשאנחנו מגיעים לפרשת ניצבים, לבעלי הראל יש מעין ווארט כזה שעוזר לילדים לזכור את רצף פרשות השבוע. "אם תהיו ניצבים, אז וילך כל אחד לדרכו, אבל אם תאזינו זה לזה – אז וזאת הברכה. וככה נוכל להתחיל הכל מבראשית ויהיה לכולנו נוח.."
אולי זו באמת מהות הברית המשפחתית שאנחנו כורתים גם בחתונה הזוגית שלנו.
הרי כמעט כל זוג מאוהב, יגיע לרגע של התפכחות מההתאהבות ההתחלתית, לרגע של ניצבים – שבו כל אחד מבני הזוג עומד על דעתו, מרגיש שבקסם ההתאהבות הראשונית הוא אבד את עצמו בזוגיות. רוב חוקרי הזוגיות מדברים על כך שכשנה-שנתיים מרגע יציאתה של זוגיות לאוויר העולם, יחול רגע ההתפכחות – הרגע שבו קסם ההתאהבות פג, רגע שבו נוצר משבר זוגי עקב הפיקחון הזה.
זהו רגע שבו זוגות רבים מרגישים כמו בפרשות השבוע שלנו שהם חווים את 'הקללה' הזוגית – כלומר את הקשיים שיכולים להתקיים בזוגיות. אגב, בדרך כלל ההתפכחות מההתאהבות לא מתרחשת ברגע אחד, אלא במעין תהליך איטי. אבל לעיתים יש רגע בזמן, שבו אנחנו מבחינים שמשהו קרה לנו כזוג – ושעברנו מלהיות זוג מאוהב עם נצנצים בעיניים, לזוג שמביט זה בזו ומחפש את דרכו מבעד לקושי. הכלי החשוב לשימור הברית הזוגית גם באותם רגעי קושי היא ההבנה שאנחנו במסע זוגי ליצירת ברית עמוקה יותר, שלא הסתיימה ברגע החתונה, אלא היא מסע מתמשך וארוך.
ההבנה שאנחנו במהלכו של תהליך זוגי – צובעת את רגעי ה'קללה' והקושי, כשלב במסע הזוגי, שמהותו עליה במדרגות הברית בינינו. אם בתחילת המסע הזוגי שלנו התבססה הברית בינינו על ערפל מתוק של התאהבות, הקשיים וההתפכחות אמורים להוליד בנו קומה נוספת ויציבה יותר של קשר עמוק ואוהב בין בני זוג. והבעל שם טוב (כתר שם טוב, פסקה י') מדמה את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה, לקשר בין בעל ואישה ומציין כי האישה מתקדשת לבן זוגה בשלושה דרכים: כסף, שטר וביאה.
הבעל שם טוב מציע, ששלושת הדרכים יכולים להיות בעצם מעין ציוני דרך במסע הברית בין כנסת ישראל לקב"ה וכן בין איש לאשתו. הציון דרך הראשון הנו זמן הכסף – זמן הכיסופים שבקשר. זמן ההתאהבות – ימי החסד של הזוהר שבו קיימת התרגשות גדולה מהקשר וכמעט ולא רואים חסרונות באחר.
לאחריו מגיע זמן השטר – מעין זמן זוגי של קושי שבו לפעמים יש חוויה של חובות-שטרות. חוויה של התחשבנות הדדית שבה כל אחד מנסה לדאוג לעצמו ולצרכיו. לפעמים יש לזוגות פנקס פנימי שבו רשום כמה פעמים הגענו להורים שלך לראש השנה וכמה לשלי, והכל צריך להיות מאד מדוקדק.
אבל כדי שהברית הזוגית באמת תעבוד צריך להמריא למעלה לזמן ה'ביאה' – של ההתענגות מחדש זה בזו, ממקום נעלה יותר מן ההתחלה. להגיע למקום זוגי שבו נוצרת, מתוך היכרות פנימית עמוקה, מעין התאהבות מחודשת – התאהבות הרבה פחות שטחית, ויותר עמוקה, שנובעת ממסע השנים, החברות, ההדדיות והיצירה המשפחתית שיצרנו.
ציפי ריין, פסיכולוגית מטפלת זוגית משפחתית ומינית מוסמכת ובעלת מכון ריין לטיפול ולימודי משפחה. Zipirhein@gmail.com