השיר 'זהו עצם העניין, לא זה עצם של הכלב', הוא שיר חמוד שמבטא כל כך הרבה, על משמעות המילה 'עצם'. עצם היא לא רק חלק מהשלד, אלא גם מהות, עוצמה, והמשכיות. בדיוק כמו שמשה רבנו, רגע לפני יציאת מצרים, לא שוכח את עצמות יוסף.
יציאת מצרים התרחשה 'בעצם היום הזה', לא רק במובן הפיזי של היציאה, אלא גם במובן הרוחני: העם יוצא עם שורשיו, עם עברו, מתוך הבנה שהעצמות של יוסף הן לא רק שרידים פיזיים, אלא סמל להמשכיות ולהבטחה שניתנה לדורות. חז"ל מספרים, שהמצרים ניסו למנוע את לקיחת העצמות, ולכן החביאו אותן ביאור. אך משה, בעזרת חכמה ואמונה, דולה את הארון ומוודא שיוסף יוצא עם העם במסעם אל החירות.
מה העניין הגדול עם העצמות? למה הן כל כך חשובות, במיוחד בעיצומה של יציאת מצרים? מדוע משה מתעסק בכך דווקא ברגעים קריטיים אלו? אולי כי עצמות אינן סתם שרידים פיזיים. הן סמל להמשכיות, למהות הפנימית שלא מתכלה גם במצבים הקשים ביותר.
זהו עצם העניין. העצמות הן היחידות שלא מרקיבות עם המוות, כי הן מחזיקות את המהות. לכן ביום כיפור נאמר שלוש פעמים 'בעצם היום הזה'. עם ישראל יצא ממצרים עם כוחו של הקב"ה - 'כוחי ועוצם ידי'. במזמורי תהילים נאמר 'עוז ותעצומות', עצם מלשון חוזק, ועצם מלשון עצמיות. המהות שלנו היא החוזק שלנו, וזה מוחזק בשורשים שלנו - בעצמות.
לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך אנחנו במשפחה מחזקים את 'העצמות' של הילדים שלנו? ולכל האמהות היהודיות (ובעיקר לאמהות הפולניות) - התשובה אינה באמצעות אוכל (למרות שאין מה לעשות, קציצות של סבתא זה תמיד מחזק). בית שרוצה לחזק את העוצמות של בני הבית צריך לחזק את העצמיות שלהם.
כמה קל כשכל הילדים הולכים באותו מסלול. אבל כמה זה לא מפתח עצמיות. כמה חשוב באמת הכלל 'חנוך לנער על פי דרכו': לראות את העוצמות שקיימות בילד הספציפי הזה, ולא להלביש עליו תבנית מוכנה מראש. זו עבודה קשה יותר, אבל היא זו שמחזקת את 'עצמותיו'.
בעולם המודרני הורים חושבים שהמטרה שלהם היא להפחית חוויות קשות מהילדים ולדאוג שתהיינה להם הרבה חוויות טובות. אך לאט לאט התחילו לשייך חוויות קשות לחוויות רָעות. אבל קושי לא שווה לרע. קושי הוא חלק מהחיים, והוא זה שבונה את העוצמות הפנימיות. צריך להאמין בכוח של הילדים, שהם מסוגלים להתמודד, לגדול ולהתחזק מתוך האתגרים.
כשאנחנו כהורים עושים הכל כדי להקל על חיי הילדים שלנו, אנו למעשה פוגעים ביכולתם לפתח את עצמיותם. מתן כל הפתרונות מראש אולי נותן שקט רגעי, אבל בטווח הארוך זה מחליש את העצמות הפנימיות שלהם.
גם בזוגיות יש לנו יכולת לפתח את ה'עצמי' של בן או בת הזוג, כאשר אנו מאפשרים לו להיות מי שהוא, גם אם הוא שונה מאיתנו. מושג ה'מובחנות' משקף בדיוק את הרעיון הזה – חוסן אמיתי הוא להיות אני עצמי בנוכחות האחר, מבלי לאבד את הייחודיות שלי, ומבלי לכפות שינוי על האחר. מערכת זוגית חזקה היא זו שמאפשרת מרחב ביטוי לשני הצדדים, מתוך קבלה והבנה.
בסופו של דבר, החיים מלאים באתגרים, ודווקא מתוך הקושי אנחנו צומחים. העצמות שלנו, החוסן שלנו, לא נוצרים בנוחות אלא דרך מאמץ, בחירה והתמודדות. אם נדע לטפח את הכוחות הפנימיים שלנו ושל היקרים לנו, נגלה בתוכנו עוצמות שלא ידענו שקיימות. זהו עצם העניין.