פרשת ויקהל נפתחת במילים: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל..." (שמות ל"ה, א'). פרשה זו נאמרה למחרת יום הכיפורים, לאחר שמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים, אות לסליחתו של הקב"ה על חטא העגל. ברגע זה של התחדשות הברית בין עם ישראל לה', מצווה משה על הקמת המשכן. מעבר למחצית השקל, כל חלקי המשכן נבנו מנדבת הלב של העם. אין זה מקרי ש-14 פעמים מופיעה בפרשה המילה 'הביאו', עד כי היה צורך לעצור את פרץ ההתנדבות: "ויכלא העם מהביא" (שמות ל"ו, ו'). זהו רגע נדיר של התגייסות כללית, המעידה על עומק הרצון של העם לתקן ולהתחבר מחדש אל הקודש.
המדרש בירושלמי (שקלים א', א') מצביע על הקבלה מדהימה בין חטא העגל לבניין המשכן: "בזהב נעשה העגל ובזהב נעשה המשכן". כך גם ברצון ובנכונות – כשם שהתנדבו לעגל, כך התנדבו למשכן. ייתכן שזו מהות היהדות: היכולת להתנדב ולהקדיש את עצמנו למען מטרה. הרגע שבו יהודי שומע קריאה ונענה לה באמירת 'הנני'. כמו בימים אלה, כאשר עם ישראל נרתם למען חיילינו, למען המשפחות השכולות, למען הניצולים. זוהי נשמת האומה היהודית. היכולת להתנדב ולתרום, אפילו את הנפש למען המטרה.
אך ישנו הבדל משמעותי בין שתי ההתנדבויות שהתרחשו בפרשת כי תשא, לעומת פרשת ויקהל עם התרומה למשכן. בראש ובראשונה – המטרה. חטא העגל נבע מהרצון להתפרקות, לברוח מן העול, ככתוב: "ויתפרקו העם את נזמי הזהב" (שמות ל"ב, ג'). הזוהר הקדוש מסביר כי מדובר גם בהתפרקות רוחנית – התנתקות מ"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ששמעו בהר סיני. לעומת זאת, בנדבת המשכן מופיעה שוב ושוב המילה 'לב': "כל נדיב לבו" (ל"ה, ה'), "כל איש אשר נשאו לבו" (ל"ה, כ"א). כאן אין בריחה, אלא חיבור עמוק למשמעות ולשליחות.
ההבדל השני הוא בהשתייכות של הנשים. בחטא העגל הן סירבו לתת את תכשיטיהן, והגברים לקחו מהם בכוח. לעומת זאת, במשכן מתואר כיצד "ויבואו האנשים על הנשים" (ל"ה, כ"ב) – כולם באו יחד, זוגות-זוגות, והביאו את תרומתם. הגמרא (שבת ס"ד, א') מוסיפה פרט מופלא: הנשים הביאו לא רק תכשיטים חיצוניים אלא גם תכשיטים אינטימיים, אות לקדושה ולקרבה זוגית שהייתה מלווה את נדבת המשכן.
כך גם בחיינו – זוגיות אמיתית נבנית סביב חזון משותף. אך מטרה משותפת לא יכולה להתקבל מתוך מלחמה זוגית. היא לא יכולה לצמוח מתוך ביקורת, אלא מתוך הדדיות. לפעמים אני פוגשת בטיפולים זוגיים נשים שמשתפות באכזבה מהבעל שלהן – שלא קם בבוקר לתפילה, ושלא מתנהל בהתאם לציפיות שלהן. אבל מטרה משותפת לא נבנית מתוך ביקורת, וחשוב שנדע לשחרר את בני הזוג שלנו להתנהל מול הקב"ה והמצוות ללא תיווך שלנו. רק ברגעים של נחת, ניתן לדבר על איך אנחנו מעוניינים לנהל את הבית שלנו, איזה חינוך נרצה לתת לילדים, ואיך נוכל לבנות יחד מקום של קדושה ושלווה.
כשיודעים להתנדב יחד, כשהלב פתוח לתת ולתרום, נוצרת אחדות אמיתית. לא רק בתוך העם, אלא גם בתוך הבית. המשכן נבנה מתוך רוחב לב, וכך גם כל בית יהודי יכול להפוך למקדש מעט, מקום שבו השכינה שורה. המתכון ליצירת בית שבו שורה שכינה הוא ההבנה שהדרך לשם עוברת דרך שותפות זוגית – ולא דרך מלחמה זוגית. שנזכה להכניס לביתנו אהבה, הרמוניה ונתינה, ולבנות יחד מקום של שלום ושלמות.