לאחרונה אני שמה לב, שמתחשק לי לשחק עם הזמן. הילדים שלי גדלים ופורחים להם מהקן, ולרגע אני רוצה להאט קצת את הקצב ולכנס את הילדים הביתה פנימה, כמו בעת שהם היו תינוקות. אבל לפעמים כשכולם בבית פנימה מגיעים לשבתות, ברגעים שיש בלאגן ורעש, כמה מתחשק להזיז את הזמן קדימה למוצ"ש או ראשון, ולראות את הידיים המתוקות שלהם מנופפות לי לשלום מפתח הדלת ולדמיין איך ילד ילד ילך לו לדרכו לשבוע הקרוב. ואחר כך שוב מגיע לו יום א' והגעגועים בלב גוברים והכמיהה לזמן ההתכנסות הולכת ועולה. אך עם בוא השבת, הכמיהה למוצ"ש ולשגרה שוב חוזרת לה לשכון בלב.
כך מתנהלים להם אנשים רבים בחיי המשפחה, חיים את זמן העתיד או זמן העבר, מאיטים או מאיצים את קצב הזמן, וכמעט ולא חיים בזמן ההווה, כמעט ולא נהנים להם מהרגע. וכשחז"ל דורשים את שנות חייה של שרה – בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי, הם מנסים לשדר לנו מסר על מימד הזמן וניצולו. הרי אדם יכול לחיות שנים רבות ולהספיק בחייו כל כך מעט, ולעומת זאת אדם יכול לחיות זמן קצר בעולמנו ולתת כמצד שני כל כך הרבה. לצערנו אנחנו חיים בתקופה של מלחמה, שבה תדיר אנחנו פוגשים נשמות מאירות שחיו זמן קצר, אבל השאירו רושם גדול בעולם.
הרמח"ל בביאור מידת הזריזות, קושר מידה זו למימד הזמן, ומסביר כי מי שיתאמץ במידת הזריזות – שכרו יהיה השגת מידת הזריזות, מכיוון שבתחילה טבעו הארצי של האדם מתגבר עליו וגורם לו לעצלות. רק מי שיצליח לכבוש את טבעו הארצי ולהתאמץ במידת הזריזות, יגיע הרגע שמידת הזריזות תיהפך לחלק מהטבע שלו, והזריזות תגרום לו לעונג.
כשאני מהרהרת במידת הזריזות וביכולתה ליהפך לשכר, אני חושבת על התעמלות. כמה קשה להתחיל להתחייב להתעמל; וככל כשאני מצליחה להתמיד בה, אני חשה שהיציאה להתעמל נהיית קלה יותר ויותר, ואף מסבה לי עונג שלא היה שם במאמץ הראשוני. כך גם קורה בזריזות במצוות: בתחילה נדרש מאמץ עד להפנמת הזריזות במצווה והפיכתה לטבע שני.
ולמרות כל היופי שבמידת הזריזות, וההבנה כי מידה זו מסייעת לנו לנצל את זמננו באופן משמעותי בעולם, פעמים רבות דווקא מידת הזריזות מעוררת מחלוקות רבות בתוך הבית פנימה.
על מנת להימנע ממריבות על חוסר האיזון צריך להפנים 3 כללים במידת הזריזות. הראשון – מידת הזריזות עסוקה בבחירה פנימית של האדם על עצמו ולא בזירוז אחרים. מריבה עסוקה בלזרז אחרים. ככל שאנחנו לוקחים אחריות רק על עצמנו – לא יתקיימו מריבות.
הכלל השני – מידת הזירוז לא עוסקת בהשוואות. לאנשים יש מקצבים שונים. היכולת לקבל את הקצב של השני היא קריטית למניעת מריבה.
והכלל השלישי שמכיל את כולם, הוא ההבנה שמידת הזריזות לא עסוקה ביחסי כוחות. לעיתים קרובות דווקא זה שמתוסכל משום שעול הבית עליו, בעצם גם מקבל רווח מכך כי הבית מתנהל בשליטתו ולפי דרכו. במובן מסויים, הזריז – מנהל את הבית, ולכן הוא בעל הכוח, גם אם הוא מתוסכל.
רק האפשרות לזהות את הרצון לניהול הדברים והרפייה מכך, תאפשר גם לאחרים לתפוס פיקוד ולהזדרז להיכנס למקום מאוזן יותר בביצוע הדברים בבית.