השנה כשאשב בסוכה שבחצר ביתי, אתן מקום לקבוצת אושפיזין נוספת לחבורה המוכרת של אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, דוד. אמנם אנו מצווים ב'ושמחת בחגך' אבל השמחה אינה שלמה כשיש כל כך הרבה אנשים וגברים, ילדים וקשישים שמציאות חייהם ארעית כבר שנה ואין שינוי באופק:
המפונה - מספר חברות שלי מפונות מביתן כבר שנה. הן ועשרות אלפי איש נוספים חיים כבר שנה בדירת ארעי. אולי היא יציבה טכנית מסוכת נחלים, אבל חסרים בה כל מה שהופך בית לבית. חלקם יודעים שאין להם בפועל בית לחזור אליו כי הוא הופגז או נשרף.
השבויה - אפילו כשאשב בסוכה ארגיש ברת מזל, כי המרחק בין ביתי הזמני לביתי הקבוע, הוא מרחק דלת הזזה אחת. 101 חטופות וחטופים נמצאים כבר שנה בתנאי שבי איומים, בחשכה ומחנק נוראים. הלוואי ועד שתקראו את המילים האלה המספר הזה כבר יהיה 0 כי כולם ישובו לביתם. יחד איתם יש עוד 101 משפחות שהלב שלהם שבוי בעזה. הם לא ישנים, אוכלים מעט ונושמים בקושי.
השכולה - יותר מ-1,700 משפחות התווספו למשפחת השכול. מעגל הולך וגדל של שכול ובדידות שזרים לא יבינו זאת. דווקא אני כאם שכולה (שכול אזרחי) מרגישה אותם בליבי קרוב קרוב. אף שולחן חג ושבת כבר לא יהיה אותו דבר כשיש כיסא אחד חסר. הבית כבר לא יהיה אותו הבית, גם אם הוא עדיין יהיה מלא ושמח.
אשת המילואימניק - נחשפנו אליהן מאוד בשנה האחרונה, בעיקר בגלל כמות ימי המילואים הבלתי נתפסת שהמלחמה כפתה על אנשי ונשות מילואים (בנוסף לסדיר וקבע). כתבות רבות בעיתוני החגים הביאו סיפורים של רבים מהם. מהדאגה הרבה של המשפחות לכל מי שלוחם ולוחמת בחזית, לקשיים הכלכליים העצומים וההולכים ומצטברים כשאין מספיק תמיכה מהמדינה, לזוגיות המאותגרת שצריכה להכיל היעדר לזמן ארוך ואז זמן הסתגלות ארוך לשגרה, ולעתים שוב קריאה למילואים וערעור של הכל.
הפוסט-טראומטית - גם הסיפור שלהם מקבל סופסוף את ההכרה הראויה להתמודדות קשה שמביאה אנשים לקצה. כמה קשה לעבור לסדר היום אחרי שנחשפת לכל כך הרבה פציעות ומוות? כמה קשה לעבור לסדר היום אחרי שחווית איום קיומי של ממש? כמה קשה לעבור לסדר היום אחרי חשיפה ממושכת לאיומים מסוגים שונים ואובדנים רבים כל כך?
התיכוניסטית - זו שחשבה ששנות התיכון אמנם יהיו מאתגרות (גם להורים), אבל גם רוויות חוויות והישגים. אך למעשה הקורונה השאירה אותה בבית, ואחר כך הפכה אותה למלבן שחור בזום. אחר כך החליטו ארגון המורים ומשרד החינוך לנהל מאבק על גבה. אז לא היו טיולים שנתיים ולא היו ציוני בגרות. ולקינוח, אולי גם אחד או שני ההורים שלה גוייסו, ואולי השכול נגעה במשפחתה, ואולי גם טילים מעופפים לה מעל הראש והיא נדרשת לרוץ לממ״ד (במקרה הטוב, כשיש זמן).
העובדת הסוציאלית - אנשי מקצוע לא מוערכים מספיק ולא מתוגמלים מספיק שמחזיקים את כל החוסן על כתפיהם. נמצא אותם בבתי החולים עם החטופות וחטופים שחזרו, בבתי החולים ובמחלקות השיקום עם כל הפצועים והפצועות שהדרך לפניהם עוד ארוכה. נמצא אותם ברשויות המקומיות ובמשרד הביטחון מלוות את המשפחות השכולות הרבות. נמצא אותם ברשויות המקומיות ובעמותות תומכות בנשים וגברים ילדים וילדות שנאבקים כלכלית, שנאבקים נפשית עם חרדה או דכאון.
הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו. עלינו להיות ראויים לכל מי שנלקח מאיתנו וכל מי שמסכן את חייו ונפשו בשביל הביטחון שלנו בביתנו הקבוע והארעי.