לאחרונה נתקלתי בשתי פרסומות שמתייחסות לקבוצת עובדים. האחת של שירות בתי הסוהר (שב״ס) שמנסה לגייס לשורותיו 'לוחמי כליאה', והשניה של משרד התחבורה שמודה ל'מובילי הדרך', הלוא הם נהגי האוטובוס בתחבורה ציבורית.
אולי אני נתפסת בקטנות, אבל חורים לי הניסיונות למתג מחדש מקצועות, כאילו השם הישן הוא מה שמפריע למיתוג וגיוס של עובדים חדשים. במקום לשפר תנאי העסקה, לאפשר הזדמנויות לקידום, לתת הגנה בסיסית במסגרת התפקיד ועוד, הולכים על קופירייטינג. איזה ילד רוצה להיות סוהר ולא לוחם כליאה? איזה ילד רוצה להיות כבאי ולא לוחם אש? לא לכל אחד מתאים להיות לוחם סייבר.
ואז יש את הנהג החברמן, שכבר לא יביא אותנו לתימן, עד שאלה יבקשו סליחה על הפרעת המנוחה שלנו בלילות. הוא כבר לא סתם נהג אחראי ומקצועי ומסביר פנים. הוא כעת 'מוביל דרך', שבכלל נשמע לי כמו שגיאה בעברית, שכן הוא מוביל אנשים ולא דרך, לא באופן שבו המדריך הוא מורה דרך.
זה גרם לי לחשוב על עוד מקצועות שאולי זקוקים למיתוג מחדש במקום שינוי מבני של תנאי העסקה שיחדשו את העניין שיש לצעירים בפנייה למקצועות אלה וימנעו שחיקה ונטישה של המקצוע של הוותיקים. אולי במקום עובדים סוציאליים נקרא להם לוחמי רווחה, ומורים יהיו לוחמי חינוך. סייעות יהפכו ללוחמות הגיל הרך, וקלינאיות תקשורת יהיו לוחמות תקשורת. ובעלי טורים בעיתון יהיו 'לוחמי מילים'.
קצת מזכיר לי את התקופה בהייטק בה חיפשו רק 'תותח' מכירות, ומפתחים 'נינג׳ה', ו'מאסטר' בעיצוב. שלא לדבר על זה שעיצוב היה עיצוב ולא 'חוויית משתמש'. שפה יוצרת מציאות, ואני תוהה האם המציאות שלנו כל נוראית שאנחנו כל הזמן מחדשים וממציאים שמות חדשים לאותו הדבר?
כשהייתי קטנה היה מקובל לומר ש'כל עבודה מכבדת בעליה'. היום, בלי השם הנכון, לא נגיש קורות חיים. ולא אתחיל לכתוב כאן על טייטלים וכמה אנשים מתעכבים על הטייטל שלהם בעבודה, ולא בערך שהם יתנו והתמורה שיקבלו. איך נספר בחתונה המשפחתית כשישאלו אותנו במה אנחנו עוסקים, אם לא נוכל לומר שאנחנו לוחמים/תותחים/נינג׳ות/מאסטרים?
מאז פרוץ המלחמה עלה קרנם, בצדק, של כל הלוחמים והלוחמות בצה״ל ובמשטרה. ברור למה רואים עלייה בגיוס לקרבי. אבל לדעתי קורה משהו נוסף לדור הצעיר שיותר ויותר מחפש אקשן, אטרקציות, חוויות וסיפוק מהיר. אולי זה כבר נדוש אבל הרשו לי להאשים שוב את הרשתות החברתיות שגורמות להתמכרות לדופמין, לסיפוק מהיר, לתוכן קצר ומהיר, לתוכן שמיד מייצר רגש כזה או אחר. חיבלנו ביכולת להתמיד, להעמיק, להשתהות. מורים ומרצים כבר משלמים את המחיר בכיתה ונאלצים לשנות את מערכי הלימוד לביסים קטנים ומדודים. להכניס גירויים שימשכו את הלב לחומר הנלמד. כשהכל 'מהיר ועצבני', מי ירצה לשבת שעות על כיסא באוטובוס להסיע אנשים שרק יקטרו על השירות וילכלכו את הרכב?
פעם בעבודה יכולנו לשבת בפגישה גם שעה וחצי. היום כל מה שנאמר בפגישה אחרי 45 דקות, כאילו לא נאמר. כבר לא מרוכזים. לא שאני מתנגדת לשינויים. הם לרוב מבורכים בעיניי וחשוב להיות בעלי יכולת סתגלנות כדי להצליח להשתנות ולהתאים את עצמנו לרוח הזמן. גם כך רוב הפגישות היו יכולות להיות אימייל, אבל התעקש מי שהתעקש לבזבז לכולם את הזמן. אני רק תוהה אם אין דברים שהולכים לאיבוד בדרך. אם אנחנו לא מאבדים גם יכולות שהן דווקא חשובות וראויות. ואם הפוקוס על הקנקן במקום מה שבתוכו לא יביא לקריסה של עוד מקצועות רבים.
שלכם, הלוחמת מילים.