גילויי האנטישמיות בקמפוסים בארה״ב, עוררו שוב את ההשוואה לימים שלפני מלחמת העולם, כשהיה מסוכן ליהודים להסתובב גם במקומות לכאורה נאורים. גם הגל הזה ירד מסדר היום הציבורי. עד למופע האירוויזיון וכל ההפגנות שהתקיימו בעיר והחשש למשלחת הישראלית. גם זה עבר בשלום יחסי.
מאז אנו שומעים מעת לעת באמצעי התקשורת, על מעשי אנטישמיות במדינות שונות ברחבי אירופה. בצרפת נטפלים ליהודים, וכך גם באנגליה והנה לפני שבוע גם בהולנד. המהומה שהתקיימה באמסטרדם לאחר משחק הכדורגל כבר עמד להשוואה מול ליל הבדולח. אחרים הוציאו מילה אחרת מהבוידעם וכינו את שאירע פוגרום של ממש.
אפשר להתווכח אם מותר או אסור להשוות, אבל נראה שאירועי השנה החולפת מותירים אותנו בלי לקסיקון מתאים לתאר את מה שמתרחש, ואיתו החוויה האישית והלאומית שלנו. על כן, רבים נשענים על מה שהכי קרוב לטעמם שיכול להכיל את הזוועות עצמן ואת הסכנה הקיומית ליהודים בארץ ובעולם. אם אחרי השואה חשבנו שאין לנו ברירה אלא להקים בית לאומי שיגן עלינו מכל זוועות האנטישמיות, גילינו שגם הבית הלאומי שלנו אינו בטוח באמת. חסרי אונים אנחנו מחפשים דרך לעכל מציאות, שבא אין ביטחון במדינת ישראל, אין ביטחון בארה״ב הדמוקרטיה הגדולה בעולם ואין ביטחון באירופה (ואולי אף פעם לא היה באמת ביטחון באירופה).
אנשים מחפשים לרדת מהארץ כי אי אפשר לחיות פה. יהודים מאירופה מחפשים לעשות עלייה, כי אי אפשר לחיות שם יותר. אולי כדאי שאברר מתי יוצאת משלחת חדשה למאדים.
בשבועות האחרונים החלה התארגנות לקראת המסע לפולין של הבת הצעירה שלי, במדרשת אמית. אני מקווה שהמסע הזה אכן יצא לפועל ויהיה משמעותי לכל הבנות ומלוויהן. בשיחה שהיתה לי איתה תוך כדי שאנחנו מנסות להגיע לעשרת אלפים צעדים, ניסיתי להבין מה חשוב לה במסע הזה. תהיתי האם אירועי השנה האחרונה לא לימדו אותה מספיק על אנטישמיות, על החשיבות של מדינת ישראל בארץ ישראל. שאלתי אותה מדוע ביקור ביד ושם ושיח עם שורדי שואה אינו מספיק כדי ללמוד על הזוועות שהיו והיא מוסיפה לזה הליכה במחנות המוות בפולין. אתגרתי אותה וביקשתי שתסביר לי למה חשוב לה להתחבר לאירוע שהתרחש לפני 80 שנה, כשכל כך ברור שההיסטוריה חוזרת על עצמה. בעיניה יש ערך לחוויה בלתי אמצעית ולא מרוחקת. לעמוד באושוויץ מבחינתה מסמל ניצחון אישי ומשפחתי. זה כמו נגיעה בכותל ובכייה לדורות על שנאת חינם, כמו מישוש חרס או מטבע מתקופת החשמונאים כדי להנכיח עוד תקופה בהיסטוריה היהודית.
גם אני באולפנה, לפני שנים רבות, פסעתי על אדמת אירופה, וחיפשתי לגעת בשבילים שפסעה בהם משפחתי בשנות העינויים והסבל. לראות בעיניים את המחנות בתקופה שעוד היינו צריכות לפתח את הפילם של התמונות שצילמנו אינו דומה לדור שחווה שחזורים היסטוריים דרך משקפי מציאות מדומה, עוקב אחרי אנה פרנק באינסטגרם ומחונך לערכים דרך טיקטוק. אולי דווקא בגלל שהיום חשופים לכל המציאות בלי פילטרים, עיינו ערך כל הסרטונים שנחשפנו אליהם מהשבעה באוקטובר ומאז, מבקשים בני הנוער לראות את הכל בעיניים שלהם.
עם הנצח יתמודד עם שנאה ואנטישמיות כנראה עד סוף הדורות, ובינתיים נמשיך להצביע ברגליים בכל מקום שינסו להשמיד אותנו, בין אם זה בנגב המערבי, בגבול הצפון, באושוויץ, בפריז, בלונדון, באמסטרדם, בתל אביב ובירושלים, בהרווארד, בשוודיה ובשווייץ.