היו לי שתי שיחות קשות וכואבות לאחרונה במעגלי נשים שונים, שעסקו בהבדל בין בית-כנסת לבין קהילה. האם כל קבוצת מתפללים בבית כנסת היא בהכרח קהילה? האם למתפללים יש ציפיות להיות חלק מקהילה, שיראו אותם וידאגו להם לצרכים השונים שלהם? האם יש הבדל בין רב בית-הכנסת לרב-קהילה בכל הנוגע לתחומי אחריותו? האם לבעלי תפקיד בקהילה יש אחריות, ועד לאן היא צריכה להגיע בכל הנוגע לפניות יזומות לאנשים עם מעט מערכות תמיכה או בלי בכלל בשלל התמודדויות בחיים. אולי האחריות היא בכלל על הפרט לשתף בקשיים, להציף ולומר למישהו שהוא צריך עזרה במשהו? אולי זאת אחריות משותפת וכל צד צריך לגשת צעד קדימה לקראת השני.
כמי שעברה סופשבוע מייסר של הרגשת בדידות תהומית, משפחתית ו'קהילתית', אין לי אלא לפנות שוב ושוב אל לב מי שמוכן לתרגם הלכה למעשה ערכי ערבות הדדית וחסד. אולי כלל אצבע מתאים יהיה, שאם בא לכם לצלם ולהעלות תמונה של העזרה שלכם, אז כנראה לא על המצבים האלה אני מדברת. אני מדברת על פעולות שקטות, עדינות שמבררות ברגישות איך אפשר לעזור.
אני מבינה כמה עבודה התנדבותית לוקחים על עצמם גבאים ונציגי ועדת קהילה. אולי כמו בבריטניה שם יש שרת בדידות, גם קהילות ישראל צריכים למנות 'אחראי/ת נר התמיד'. זאת שתישא את הנר, לא בשביל לחפש פירורי חמץ ערב פסח, אלא כדי להאיר אור נעים על מי שמרגישים שלא רואים אותם, ולוּ רק מישהו היה מושיט יד, כמה אוויר זה היה מכניס להם לריאות.
זאת שתחפש את מי שלא מופיע ברשימה של המסיבה/תחרות/ארוחה. כשכולם נרשמים באקסל של מזון לחיילים, היא תעבור על רשימת היחידים בקהילה ותשאל אם אפשר להציע להם ארוחה ביתית לשבת. כנ״ל לגבי המשפחות השכולות (דווקא אחרי החודש הראשון, כשכבר לא מקיפים אותם).
זאת שתדע להרים טלפון מתעניין למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים, לבני משפחה המטפלים באדם עם מחלה כרונית (על מנת לאתר צרכים סמויים). זאת שיודעת לשאול אחרי פרסום פרטי אזכרה של מי מהקהילה, האם יש צורך לגייס מתנדבים להשלמת מניין לקדיש. זאת שמשדכת לקראת חגים, כל מי שהיה רוצה להתארח לארוחה מכל סיבה שהיא עם כל מי שמוכנים לארח. זאת
המשפטים האחרונים היו מנוסחים בלשון נקבה אבל האמת היא שהנכון הוא, שהמשימה תוטל על שניים, גבר שיפקח עיניים ולב בעזרת גברים, ואשה שתראה את רעותה בעזרת נשים. בכל קהילה יש את מי שהם מעין עו״ס קהילה מטבעם האנושי, ואפשר לתת להם את הכלים להציף הזדמנויות להושיט יד כשצריך.
ויש עוד בקשה למי שייקחו על עצמם - לשים לב אל הנשמה. השקופים הם לא תמיד החשודים המיידים. הם לא רק אלה שנחבאים אל הכלים, שמדירים את עצמם מאירועים קהילתיים, שקרה להם אסון שכולם מכירים. לפעמים השקופים משקיעים מאמץ רב כדי שלא יראו אותם, מתוך מחשבה שאם יראו אותם ירחמו עליהם. לפעמים אנשים מפרשים כוחות ותעצומות נפש אצל אנשים כחוסן שמשמעותו שהם כנראה אינם צריכים עזרה, שהם מסתדרים, שהם חזקים, שהם מאורגנים ודואגים לעצמם.
אל תתבלבלו בין מה שאנשים משדרים כלפי חוץ לבין המצב הפנימי שלהם. לעתים יש פער. לרגעים הוא יכול להיות פער גדול מאוד. לפעמים הם אלה שכותבים טורים רבים על שקופים, כדי שאולי גם הם לרגע יהיו פחות שקופים.