רגע לפני ששריינתי ביומן את תחרויות הנשים באולימפיאדה הקרובה בפריז, צפיתי בשתי סדרות דוקו-ספורט שעלו בנטפליקס. האחת עקבה אחרי אצני ספרינט (ריצות 100 ו-200 מטר), והשניה עקבה אחר המתעמלת סימון ביילס והתמודדותה עם משבר נפשי והחזרה שלה לתחרות באולימפיאדה החודש.
תמיד ידעתי שספורט תלוי לא רק בכושר הפיזי, אלא דורש גם כוחות מנטליים עצומים. כשראיתי סרטים על אצני מרתונים, היה ברור לי שריצות ארוכות (ובטח ריצות אולטרה-מרתון), דורשות סיבולת נפשית עצומה כדי לצלוח מרחקים ארוכים, לעתים תוך פציעות וקשיים אחרים. כעת אני מבינה שגם מי שרץ 'רק' 100 מטר, חייב להיות בעל כוחות מנטליים עצומים. יש לך רק 9-10 שניות להוכיח שאת/ה האיש/ה הכי מהירים בעולם. בניגוד לריצות ארוכות כמעט ואין הזדמנות שנייה לתקן תקלה בזינוק.
אני רחוקה מלהיות בעלת כישורים ספורטיביים (אלא אם כן, אפשר לקבל מדליה על מספר הפעמים שמתהפכים בלילה), ועדיין תהיתי באופן פילוסופי, אם כוחות הנפש שלי הן יותר של ספרינטרית או של אצנית מרתון. האם אני יותר מתאימה למאמץ מהיר וקצר או למאמץ עקבי ומתמשך לאורך זמן. אם תשאלו את עצמכם את אותה שאלה - מה תענו? ואם תשאלו את הילדים שלכם מה הם חושבים שהם? אני מזמינה אתכם לפתח שיחה בנושא בארוחת השבת.
בסדרה הקצרה על סימון ביילס, יש כמובן התייחסות נרחבת יותר להיבטים הנפשיים שיש בספורט בכלל ובספורט אולימפי בפרט, בנוסף לסגנון האימון הנוקשה שהיה נהוג שנים רבות בארה״ב עד שהתפוצצה הבועה הזו. כנערה אני זוכרת כמה נגע לי ללב הסרט על נדיה קומנץ׳ וחברתה האמריקאית סימון ביילס.
ביילס עשתה שירות ציבורי טוב בבחירה שלה שלא לטאטא את הקושי שלה מתחת לשטיח, והעלתה מודעות לבריאות הנפש ולקשיים העצומים שמתחרות ומתחרים צריכים לעמוד בהם לאורך שנים. בכך היא פרצה את הדרך לא רק בכשרונה הרב כמתעמלת קרקע אלא גם כמי שנירמלה את הזכות לשים את עצמה לפני המקצוע והתחרות.
חשוב שלילדנו יהיו מודלים לחיקוי לא רק בכל הנוגע לשאיפות ולמוטיבציה לפרוץ את הגבולות של עצמנו, אלא גם שיהיו להם מודל לחיקוי שיראה שחשוב גם להקשיב למה שהגוף והנפש אומרים לנו. שזה בסדר לשים גבולות למקצוע גם אם המחיר כבד. שזה בסדר לוותר, וזה בסדר לא להיות תמיד מקום ראשון. בספורט אין ניקוד על מאמץ, על שיפור לעומת הפעם הקודמת. ההבדל בין ניצחון להפסד יכול להיות בגלל שבריר שניה, או ס״מ. בחיים האמיתיים, תודה לא-ל, יש מקום לדרך ולתהליך שאנו עושים. יש הערכה על עצם הניסיון וההתמדה.
אסיים בציטוט מתוך הנאום המפורסם 'האדם בזירה' של הנשיא רוזוולט: ״לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם - כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון; זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה; זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל לאחר שהעז, כך שלעולם לא יימנה עם אותן נפשות קרות והססניות, שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה".
נצלו את תקופת משחקי האולימפיאדה לשיחה פתוחה עם הילדים על מוטיבציה ועל התמודדות עם אכזבות וכשלונות. ובהצלחה רבה גם למשלחת הישראלית!