זוכרים שאיחלתי לעצמי תפקיד חדש ומאתגר? חלומות מתגשמים! השבוע התחלתי תפקיד חדש כמנכ״לית איגוד סיסטיק פיברוזיס. זו מחלה גנטית נדירה שעלולה לגרום לפגיעה רב מערכתית בגוף. אחד מהאתגרים הראשונים המחכים לי הוא גיוס משאבים והגדלת ההכנסות של האיגוד.
מרבית ממנכ״לי עמותות בישראל עובדים קשה כדי לייצר הכנסות מספקות לפעילות של הארגון, שנה אחרי שנה. שנות הקורונה והמלחמה הביאו להסטת תקציבים לאתגרי השעה. ארגונים אחרים שעוסקים בתחומי בריאות אחרים, נאבקו לקבל נתח מעוגת הפילנתרופיה בארץ ובעולם. כולם חולמים על תורם גדול שימטיר שפע קבוע ויצמצם את הסיכון הפיננסי, אבל המציאות בפועל מורכבת מהרבה קרנות, חברות עסקיות, תמיכה ממשלתית, תורמים פרטיים בינוניים וקטנים.
כתבה אחת בעיתון כלכלי שקראתי לאחרונה, גרמה לי להיות ירוקה מקנאה. וורן באפט, המשקיע הפרטי הגדול בעולם, הציג פירוט של חלוקת 150 מיליארד הדולר שלו לאחר מותו, טפו טפו עד 120 (הוא בן 94). אין אירגון חברתי בעולם שלא היה שמח לקבל כמה טיפות מהבאר הנדיבה הזו. לאחרונה הוא העביר 1.15 מיליארד דולר של מניות החברה שלו ברקשייר האת׳ווי לארבע קרנות פילנתרופיות, שלוש מהן בניהול ילדיו (בני 66-71). הקרנות פועלות בתחומים שונים ומגוונים (ביטחון מזון, אלימות נגד נשים, התפתחות פעוטות, פרויקטים קהילתיים ועוד). לאחר מותו יצטרכו לחלק למטרות פילנתרופיות בהדרגתיות, והם ידרשו להחליט פה אחד על כל תרומה שיעשו.
זאת לא פעם ראשונה שהוא מתייחס לערכים שמאחורי הציפיות שלו מהילדים שלו. לאחר שאשתו הראשונה נפטרה, הונה הועבר לקרן, וכל אחד מילדיהם קיבל 10 מיליון דולר. הוא אמר: ״הורים עשירים צריכים להשאיר לילדיהם מספיק כדי שיוכלו לעשות הכל, אבל לא מספיק כדי שיוכלו לא לעשות כלום״. הוא גם ממליץ להורים לשתף ילדיהם בצוואה, לפני שהם חותמים עליה, כדי שהילדים יבינו את תוכנה וההיגיון שמאחורי ההחלטות, ובכך יקטן הסיכון לסכסוכים בין היורשים לאחר המוות.
נחזור לחלקת אלוקים הקטנה שלנו... מעטים מהמכרים שלי חושבים שהם צריכים לטרוח על כתיבת צוואה (כנראה שאני לא מכירה מספיק אילי הון). בעיני זאת טעות. כתבתי צוואה מיד לאחר הגירושין (הגירושין מייצרים סיכונים שחייבים לקחת בחשבון כשיש ילדים קטנים), וזו היתה אחת המטלות הראשונות שהצבתי לעצמי מיד אחר הגירושים.
סוגיה נוספת שמכריי נחלקים בה היא האם 'לבזבז' את הירושה, כדי לחיות את החיים, או לחיות חיים בטוב, אבל לשמור על הכספים שתהיה מספיק ירושה לחלק לדור הבא. באופן אישי הייתי שמחה לראות את ההורים שלי (כשאמי היתה בחיים) נהנים וממצים את החיים עד תום. הם עבדו קשה כל החיים עבור ההון שצברו, והם צריכים ליהנות ממנו ככל שיחפצו.
באופן מוזר הגישה שלי כלפי הירושה שלי הפוכה לגמרי. עבדתי קשה כדי ליצור הון צנוע, שאוכל לתת לבנותי כדי להקל עליהן את הצעדים הראשונים שלהן בחייהן הבוגרים. כל כך יקר לחיות היום ובלתי אפשרי לקנות דירה בלי למשכן גם העולם הבא.
אפשר להתווכח האם נדל״ן שווה את זה או לא. אבל יותר ממה שאני רוצה לחגוג את פרק החיים האחרון שלי, אשמח לצפות באושר של הבנות והמשפחות שיקימו בע״ה כשהן לא כורעות תחת נטל הפרנסה. אני מקווה שהן ינצלו כלים פיננסים להגדלת ההון שלהן ולא יסתפקו בלהיות שכירות שמפרישות לפנסיה וקרן השתלמות.
אנחנו עובדים מרבית שנות החיים כדי להרוויח מספיק על מנת שנתקיים ברמה סבירה ובתקווה שיהיה לנו מספיק בשביל חיי גמלאות נוחים, שהולכים ומתארכים. כי מה לעשות שוורן באפט הוא לא אבא שלנו...