לפני מספר חודשים צפיתי עם בתי בסרט המרגש 'אתר הצלילה בים האדום', שיצא ב-2019 ובו תיאור של סוכן מוסד שמוביל משימת כיסוי להוצאת אלפי יוצאי אתיופיה מסודן לישראל, תחת מעטה של בית הארחה ומועדון צלילה. כמו סרטים רבים מבוססים על סיפור אמיתי, הדקות המרגשות באמת הם בסוף, כשרואים את התמונות האמיתיות של הדמויות המתוארות בסרט, ושל הקבוצות הרבות של יהודים שמגשימים חלום ומגיעים לארץ ישראל ומשתטחים לנשק את אדמתה.
יצא לי לשמוע מספר סיפורים אישיים במהלך השנים של אנשים שעשו את המסע המפרך והמסוכן הזה של מעל אלף קילומטר. קשה להבין את רמת הדביקות בחלום היהודי להגיע לירושלים. בראש מתנגן לי כעת השיר המרגש 'המסע לארץ ישראל' של שלמה גרוניך ומקהלת שבא: ״הירח משגיח מעל, על גבי שק האוכל הדל, המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, ואמי מבטיחה לאחי הקטנים. עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים מאמץ אחרון, לפני ירושלים״.
בשבוע שעבר השתתפתי בפורום גדול באשקלון של נציגים שונים שמובילים יוזמות שונות עבור יוצאי אתיופיה בעיר, בכל הגילאים. ביקרנו גם בחדר הנצחה מיוחד לאלה שמתו בסודן או בדרך. שם סיפר לנו שי, מנהל מרכז קהילתי בעיר על הדרך שעשה בעצמו, כולל הזמן שישב בכלא באתיופיה, עד שהמוסד שילם כסף רב כדי לשחררו. שי דיבר על המחשבה ששלטה בקרב יהודי אתיופיה, שהם היהודים האחרונים, ואין כזה דבר יהודי עם עור לבן.
אפילו אני זוכרת את המאבקים הרבים שהיו בארץ, כשקבוצות מסויימות התכחשו לאפשרות שיש יהודים עם עור שחור. אלה מינוחים וציטוט שלו (לא שלי). וכאן ממשיך השיר של גרוניך: ״בירח דמותה של אימי, מביטה בי, אמא אל תיעלמי, לו היתה לצידי, היא היתה יכולה, לשכנע אותם שאני יהודי. עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל, לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל״.
כשאחת מהמשתתפות בפורום סיפרה שהיא נולדה בארץ והיא מרגישה שווה בין שווים, תקפה אותה חברה אחרת בפורום וערערה את תפיסתה עד שזו שינתה ואמרה: ״זה בעצם החלום שלי, להרגיש שווה בין שווים״. הייתי קטנה מדי ולא בעמדות מפתח עם העליות הראשונות מאתיופיה, אבל בשותפות גורל אני מרגישה צורך להתנצל על הדרך המחפירה שבה קיבלנו את פני אחינו ואחיותינו, ועל כל הקשיים שהערמנו עליהם בקליטתם בארץ.
כאבים ופערים עדיין קיימים ביישובים רבים בארץ. משתתפת אחת סיפרה בהתרגשות ובדמעות, שבנה משרת בצבא בתפקיד קרבי, ואיך בקרב העדה זה ברור שצריך לשמור ולהגן על המדינה ולקחת חלק בשותפות. אימרה שרק מכאיבה יותר כשרואים כמה מאבקים אלימים יש ברחובות בסוגיית גיוס חרדים.
כשמישהי התייחסה בהפרדה אל אתיופים ואל ישראלים בעיר, אחרת קמה וביקשה לנרמל אחרת את החלוקה לאתיופים ולשאינם אתיופים, והזכירה שכולם ישראלים. בעיני, זו נקודת הקושי החברתי הגדול של כל אתגר קיבוץ הגלויות הישראלי.
בן גוריון קיווה שהצבא יהיה כור היתוך, ואכן ברוב המקרים הצבא הוא הפעם הראשונה בה אנשים פוגשים דמויות אחרות ושונות מהם. אולי החלוקה של אשכנזים מול ספרדים פחות קיימת, ויש אנשים רבים בישראל שהם תוצר גנטי מורכב של עדות ותרבויות רבות. אבל עדיין ישראל היא חברה שסך חלקיה אינו גדול מהשלם. סיפור השבטים עדיין פועל לרעתנו, בטח כל עוד לא נבין שאחדות אינה אחידות והשונות היא מרכיב חיוני לעוצמה פנימית, בוודאי כשיש כל כך הרבה עויינות מבחוץ.
בינתיים אמשיך לקנא בחוזק הקשר שלהם לארץ הזאת ובמאבק להכרת ׳כלל ישראל׳ בישראליותם.