לאה גולדברגר
לאה גולדברגר

מכניסי רחמים הכניסו רחמינו

  • פורסם 09/10/24
  • 23:08
  • עודכן 09/10/24
צילום: Freepik

מילים אלה נכתבות במהלך עשרת ימי תשובה. ימים שגורלות עומדים ותלויים בין כתיבה לחתימה. כבר שנה שאנחנו מרגישים שהכל כל כך שברירי. כל רוח קלה מזעזעת אותנו. רגע לפני יום הדין הגדול והנורא, עוד הספקנו לקבל תזכורת באמצעות אירועים רבים שסוגרים שנה לטבח ולמלחמה.

במשך 20 שנה, ימי ראש השנה ויום כיפור היו שנואים עליי בגלל התזכורת של ׳ונתנה תוקף׳ והגורלות מי יחיה ומי ימות. תהיתי ובכיתי האם בשנה הבאה אפרד סופית מבני הבכור. בינתיים הוא נפטר וכבר שנתיים שהספקות הללו הותרו, ובאתי יותר נקייה וחוששת לתפילה. והנה שוב השבריריות חזרה לזרום בנימי נפשי. כל פעם שנדמה לי שנגעתי בקצוות המציאות אני מגלה שהיא יכולה להתרחק ולהקצין עוד. אז אני מתפללת ומייחלת שמי שאמר לעולם די, יאמר לצרותינו די.

בראש השנה בתי הצעירה אמרה דבר תורה מרגש על מידת הדין ומידת הרחמים. בני האדם הכי אוהבים להיות צודקים. ברירת המחדל של רבים מאיתנו היא לשפוט ולהגיב כמידת הדין. כך נגיב למי שחותך אותנו בכביש, ולנציגי השירות הלא שירותיים, ומול המנהלת הזו והקולגה ההיא. גם בתוך המשפחה ובין החברות אנחנו נותנות ציון לכל התנהגות לא נאותה וראויה וממלאות שורות בספר הזכרונות השחור הקטן שלנו. סולחות אבל לא שוכחות.

יחד עם זאת, שגורה על שפתינו, בקשת רחמים מאדון הסליחות, וטוב שיש יום בשנה שמזכיר לנו לעשות זאת. התרגלנו כבר מימי הגן לסדר הטקסים: אומרים סליחות ברגש; שולחים ווטסאפים ברשימות תפוצה בה נבקש סליחה מכולם; נשלח מהעבודה לכולם ברכה מעוצבת ובה נאחל לכולם שנה טובה; ונצום כדי לסגור את הפינה שתוכיח שאנחנו ממש רציניים בבקשה שלנו להיכתב לספר חיים טובים. מהקב״ה אנו מצפים לסליחה ומחילה באופן טבעי. לרוב בלי שעשינו באמת עבודה פנימית בה הגדרנו תוכנית עבודה אחרת שבה נפעל בשנה הבאה כדי לצמצם את הסיכון לחטוא ולעשות רע.

מי שפוגש בשכול, ובצורות חיים אחרות ששומטות את הקרקע מתחתיו, חי בתודעת זמניות ולבו מצליח לזעוק מעמקי נשמתו ולבקש רחמים. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. האם אנחנו באמת דורשים מעצמנו להיות רחמנים כמו שהקב״ה רחמן כלפינו? האם עשינו רשימה של האנשים שחטאו כנגדנו בשנה החולפת וסלחנו להם גם בלי שיבקשו? האם יש דברים שלא נסכים למחול עליהם? כמה משפטים כאלה שמענו מאז שמחת תורה בשנה שעברה? האם מקובל עלינו שיש דברים שהקב״ה לא יסלח לנו עליהם ויתכן ויבחר להענישנו בשנה הקרובה?

בשבת התפתחה שיחה ביני לבין אותה בת שהזכרתי לעיל ודיברנו על תפיסות של שכר ועונש ביהדות. האם באמת ימים נוראים אלה הם מול אלוקים שיושב מול אקסלים ומתחשבן? האם אנחנו עושים מו״מ כדי להמתיק את הדין בגלל שהתוודינו על חטאינו וקיבלנו עלינו להשתדל לא לעשות זאת שוב? האם אב הרחמן יושב על כיסא המשפט ומחליט על חנינה כזו או אחרת לכל אחד ואחת ויש לקוות שהסנגוריה הציבורית של מעלה ארגנה לנו עו״ד תותח שמצא מספיק עדי אופי לטובתנו? לנוצרים יש את סנטה קלאוס ששואל כל ילד אם הוא התנהג יפה ואם כן יקבל מתנות, ולנו יש בג״ץ של שופט אחד וקובע גורלות מי לימין ולמי לשמאל?

כך או אחרת, אני מקווה שנצליח לשנות ולו בקצת את האופן בו אנחנו נוהגים כיחידים, כקהילה וכעם, ושנזכה שירחמו עלינו ושנרחם אנו על אחרים באמת ומכל הלב.

 

 

תגובות