1. שני אירועים היסטוריים אירעו לפני 80 שנה: בחודש מאי 1945 הובסה החיה הנאצית, ו-4 חודשים לפני כן, בשבט תש"ה, נרצח באכזריות בידי הנאצים הגאון רבי יִשָּׂכָר שלמה טייכטל, מראשוני היושבים במלכות התורה בכל מדינות אירופה. רבי ישכר טייכטל (שייקרא להלן הרי"ט), היה ענק הדור: ראש ישיבה למצויינים שייסד בעיר פישטיאן, צ'כוסלובקיה, וגם אב"ד נודע בשערים ששיגר תשובות הלכתיות לכל קצווי אירופה (ואלה קובצו בסדרת 'משנה שכיר' הגאונית).
הרי"ט הבין די מוקדם שהשטן הנאצי מועיד את היהודים להשמדה טוטלית. באותה עת עוד ראה בציונות יציר כפיו של השטן המשחית בהיותו חסיד מובהק של גדול עוייני הציונות בימים ההם, הרבי ממונקאץ' (שלשם השוואה – שנאת הסאטמרים ושאר כיתות האנטי, החווירה לעומת איבת מונקאץ').
הרי"ט לא ישב מול הסכנה הקרבה בחיבוק ידיים. הוא נמלט ב-1942 מסלובקיה מפני העמלק הנאצי להונגריה, שיהודיה פחות נרדפו (אף שגם שם סבלו היהודים מן האנטישמיות ההונגרית). בסופו של דבר לא עזרה להונגריה אהדתה כלפי גרמניה וגם זו נכבשה בידי הנאצים במרץ 1944. הרי"ט חזר לסלובקיה והסתתר בעליית גג בברטיסלבה (שהיהודים כינוהַ פרשבורג), אך לבסוף נלכד עקב הלשנה ונשלח כשאר אחיו ברכבת המוות לאושוויץ, שם היה לקרבן עולה כשאר בני עמו.
2. מבין חרכי עלית הגג חזה בהתעללות השטן הנאצי ביהודים, וקלט שמועות מצמררות על מכונת ההשמדה – והבין שכל חייו חי בטעות בהתנגדותו לציונות. המהפך שעבר היה מושלם. הוא ראה בתנועה הציונית שליחה של ההשגחה העליונה, שהכינה מקלט בטוח לעם היהודי הנרדף; ואנשיה נתפסו בעיניו שלוחי דרחמנא להצלת העם ולהבטחת המשך הקיום היהודי.
ביטוי רחב לטלטלה האידיאולוגית החריפה נתן הרי"ט בספר תורני שכתב באותה עלית גג, 'אם הבנים שמחה' (שפ"ו עמ'), שכל הציטטות המובאות בו מתוך עשרות ספרים תורניים, הועלו על הכתב מזכרונו הגאוני, מבלי שהמקורות עמדו לנגד עיניו. בספרו הוא מביע תמיכה נלהבת בציונות, בעלייה לארץ וביישובה, ומבטא רחשי בוז מוחלט לרבנים ולאדמו"רים שבלמו את בריחת היהודים והגעתם לחוף מבטחים בארץ ישראל, ומשווה אותם למרגלים מוציאי דיבת הארץ: "המרגלים היו משוחדים בנגיעה שהיתה טמונה בליבם. כמו כן הוא בזמננו. אפילו רבנים ורביים וחסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק טוב או משרה טובה ונכבדה – אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם... ברוב הפעמים אדם משטה עצמו וחושב שמעשיו לשם שמים, ובאמת מנוהל ע"י הנגיעה שטמונה עמוק בקרבו... שאדם רואה רק מה שרוצה לראות" (עמ' ל"ח-ל"ט ב'אם הבנים', הוצ' קול מבשר).
ברוב גדלותו מודה הרי"ט בטעותו האידיאולוגית, ומציין לנוכח מוראות השואה, כי שגה מרה, כרבים מרבני דורו: "גם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ... ורק אחר שלקינו בָּגָלֻת הַחֵל הַזֶּה, עיינתי בהלכה זו והאיר ה' את עיני שטעות היתה בידי ובידי אשר התנגדו לזה". ובמקום אחר: "שכל אלו אשר המה... נגד העליה ונגד הבנין וישוב הארץ, המה מכת המרגלים. וכל אלו הבוחרים בעליה, המה מכת יהושע וכלב", אומר הרי"ט וקורא לציבור "לקבל למסור עצמנו על הרמת קרן ארצנו... ונלך שלובי זרוע במפעל הקדוש הזה ואז פועל ידינו יתרצה לפני הקב"ה... ותשתלשל מזה גאוה שלמה בב"א" (עמ' שס"ז).
3. ואולם רבני הציבור החרדי בזמננו, שכבר זכו וזוכים ליהנות בארץ ישראל ממנעמי הבית הלאומי שהקימה התנועה הציונית בארץ ישראל, בועטים בכל הטוב הזה ומסרבים ללכת 'שלובי זרוע במפעל הקדוש הזה'. לא זו בלבד שאין הם מאפשרים לצאן מרעיתם להשתתף בהגנת עצמם ובהגנת הארץ, אלא גם מחרפים ומגדפים את העושים במלאכת הקודש, והיו שאסרו בימי המלחמה האחרונה משלוח מזון ללוחמים, מן הטעם המרושע: ברור שהחיילים לא יברכו על המזון ויהיה בכך משום 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. עד כדי כך.
נכון שלא כולם כאלה. יש חרדים שמתנדבים לשלם מכיסם עבור חיילים שנצפו במסעדה חרדית. "כבר שילמו את החשבון שלך", אומרים בעלי מסעדות לחיילים המוסרים נפשם על הגנת האומה בארץ ישראל – לרבות החרדים. הם מקיימים לכל הפחות את מצוות הכרת הטוב, שעליה מצווה היהדות (ע"ע ספר החינוך).
כך למשל הרב גרשון אדלשטיין, ממנהיגי הציבור החרדי ונשיא ועד ראשי הישיבות (שנפטר לפני שנה וחצי), שהישווה את החיילים המוסרים נפשם למען העם והארץ להרוגי לוד – שני יהודים פשוטי עם שעליהם מספרת הגמרא כי מסרו נפשם להצלת כלל ישראל וזכו במרומים לשכר מזהיר. אמר הגר"י אדלשטיין: "חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר. מה זה לאומיות? אהבת העם. חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים. מה, זה לא הרוגי לוד? אם החילוני מוכן למסור את נפשו יותר מהחרדי, הוא יותר גדול ממנו... לאומיות יהודית שונה מלאומיות של גויים והיא אהבת הבריות של יהודים ומבורכת".
4. אבל יש גם כאלה שממשיכים לחרף ולגדף, והם מן המיין סטרים, לא מן הכת הירושלמית. הרב דב לנדו, המכונה בעולם הליטאי מנהיג הדור, לעג באחרונה ל"אלה המבולבלים עם הכיפות הסרוגות", המוסרים נפשם על הצלת עם ישראל; ובז לצור מחצבתם: "הם נהרגים כי רבותיהם מלמדים אותם תורה מעוותת, מי שמכיר את הרעיון הציוני, מה היה פעם, תנועת בני עקיבא, זה קיים עדיין, אבל אני לא מאחל להם כל ברכה".
הרב לנדו גם טען – וזה סילוף גמור – שאילמלא הוקמה 'המדינע' ובמקומה היה כאן שלטון ערבי, היה מצבנו מצויין. נשכחו ממנו הפרעות שחוללו ערבים ביהודי הארץ, עוד לפני הציונות. כך למשל פרעות שחוללו ערבים ביהודי צפת, בשנת 1834, עשרות שנים לפני הציונות, בנוסח עוטף עזה: עשרות נרצחו ונפצעו, נשים רבות נאנסו והשאר ברחו רק עם בגדיהם לגופם להיות כחיות בהרים ובגאיות. האם זה גן העדן לו מייחלים החרדים?
מעניין מה היה אומר הרי"ט על הגיגיו של הרד"ל.