1. בארגז הכלים של כותבי טורי דעה קבועים, 'פולישוק' למשל, מצוי בין היתר גם מוצר שראוי לכנותו עור של פיל, שמאפשר התעלמות מוחלטת מול גידופים ופתשגנים של מגיבים חרדים למיניהם ולכיתותיהם. ואף שבלוגו בעמוד השער של 'מצב הרוח' מודגש כי העיתון מיועד לציבור הדתי לאומי, הם ימשיכו בנאצותיהם. ככלות הכל, יש לבטלנים המנאצים משהו יותר טוב לעשות?
להם ולשכמותם מבקש הטור הזה להבהיר את המובן מאליו, שהואיל והדברים נכתבים תחת הלוגו בעמוד השער: 'העיתון לציבור הדתי לאומי', הם מיועדים לחברה הדתית לאומית שנושאת בעול, לא לציבור העריקים מכל עוֹל חברתי, ציבורי, לאומי. הדברים המתפרסמים כאן, לא נועדו איפוא לשכנע את כותבי פשקווילי המחאה, אלא להבהיר למתגייסים את עומק התהום שנוצרה בינם לבין העריקים.
אכן, סוגיית העריקים, אלה אשר רוממות א-ל בגרונם וחרב ההשתמטות בידם, מחוללת למרבה הצער תהום עמוקה מיני ים, שחוצצת בין אידיאולוגיית האחד למען הכלל של הציונות הדתית, לבין ה'השקופע' הדוגלת בהשתמטות ובבריחה מאחריות, בבחינת 'אני את נפשי הצלתי'. כך נוצרו כאן, לדאבון הלב, שני עמים נפרדים שיש להם רק מאפיינים חיצוניים זהים, כמו למשל עצם הגדרתם בפי הציבור הכללי כ'דתיים'.
2. כמעט שאין שום דבר משותף בין המקריבים עצמם להצלת כלל ישראל, תוך כדי קידוש ה' נאצל, לבין המעדיפים במצוות מנהיגיהם ועסקניהם ולבלריהם להימצא בקוטב הנגדי, הכמעט כפרני, של 'חילול השם בשם השם' - תופעה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל. כפי שהיטיב לנסח זאת לפני ימים אחדים ידידי מאיר סיידלר: "החרדים לא רואים עצמם אחים שלנו, אינם מכירים ברבנים של הציונות הדתית, ומחזיקים בדעה (הנפשעת) שתלמיד חכם בעל השקפה ציונית לא יכול להיות ת"ח - מעצם היותו ציוני".
כאן מתבקשת הערה הברורה מאליה: אין הדברים מכוונים למעטים המוכנים למלא את מצוות התורה וההלכה, נוטלים נשק ויוצאים מ'אוהלה של תורה' להצלת הציבור (ראו למשל הצילום בעמוד זה).
מה יש אם כן לעשות עם הפיצול הנורא? איך מונעים את העוולה החברתית המאפשרת לעריקים להחזיק בחבל בשני קצותיו – גם להשתמט מקיום מצוות עזרה ישראל מיד צר, וגם לזכות בפרסים, הטבות וסיבסודים: אשכרה מעשה זמרי, אשכרה שכר כפינחס.
3. נראה כי ציבור 'אחינו החרדים', שלא בהכרח רואים עצמם כאלה, בהתנהלותם הנפסדת של אפס חובות מול מלוא הזכויות, מתעל עצמו למצב חדש, אמנם קשה מנשוא, אך בגדר ההכרח שלא יגונה: שלילת זכותו לא רק לפרסי חינם כספיים דוגמת סיבסודים ומענקים, אלא גם הפקעת זכותו להשפיע על חיי הכלל. לשון אחר: שלילת יכולתם של העריקים להשפיע על חיינו, על ידי הקפאת אזרחותם וזכות ההצבעה שלהם. אפס זכויות מול אפס חובות.
הכלל הזה חייב לחול על כל העריקים, יהודים מכל זן וערבים מכל עדה. ודרך אגב, חוקר החברה החרדית שחר אילן פירסם השבוע כי מספר המתגייסים הערבים כיום, כבר גדול פי 2 ממספר המתגייסים החרדים. במצבנו הכאוב של שחיקת כוחות הסדיר והמילואים, אין מנוס מהסכמת הרוב היהודי הציוני בישראל, לניתוח הכרחי למיגור מורסת העריקות. ומי שבכל זאת יחשוק בזכויות האזרח, שיואיל ברוב טובו ובמחילה מכבודו לחדול מעריקותו.
זוהי דמוקרטיה אמיתית. זכויות שוות לבעלי חובות שווים. הכל למי שמגיע לו; ואפס זכויות למי שמעדיף לערוק. (ועכשיו אני מצפה לגל פשקווילי מחאה נוספים...).
4. אחת הסיבות להשתמטות היא הפחד מלמות בקרב. אבל זו סיבה אחת, ולאו דווקא העיקרית. הסיבה העיקרית היא יחס הבוז, עד כדי ביטול, כלפי החברה הכללית, המדינה הקרויה בפיהם בזלזול - די מדינע.
החברה החרדית בנויה עם דנ"א ייחודי, שמונע בעדה להשתתף בעול הכלל שאינו שומר תומ"צ. מושגים כמו אחריות קולקטיבית, אמנה חברתית, קבלת עול הרוב – אינם מצויים כלל בתודעה. אז מה אם פסקו חז"ל שההיפך הוא הנכון? - "בזמן שישראל שרויין בצער... אל יאמר אדם אלך לביתי ושלום עליך נפשי... אלא יצטער עם הציבור".
5. הדנ"א העכשווי שלהם גורס, שהם-הם אחרוני היהודים האמיתיים, האותנטים, 'תופשי התורה' בלשונם. חזיון מופרך כזה של ציבור שלם שמטיל את עצם קיומו, הפיזי והכלכלי, על זולתו, לא התקיים בכל ימי ההיסטוריה היהודית. מעולם לא גבהה חומה סינית כה גבוהה בין השבט, הכת, השכונה, השטיבל, אנ"ש – לבין הסביבה, שנחשבת עויינת, העלולה חלילה לפתות את 'פך השמן הטהור' בקסמיה; ומכאן שמצווה ראשונה בתרי"ג דְיָמֵינו היא להתנתק ממנה.
כך הם נהגו, למשל, בעידן הקורונה: בניגוד להנחיות המדינע, הם כן התרכזו בקבוצות, לעגו לחובת מסכות המגן, התנגדו לזריקות החיסון – וגם היו מוכנים לשלם, ושילמו, מחיר כבד. וכך במחיר סרבנות הגיוס, אלא שהפעם הם מותירים ל'צייונים' לשלם את המחיר.
לפעמים הדברים מגיעים כדי אבסורד. הידעתם למשל שבכתות קיצוניות נמנעים מלחנך את הילדים לציחצוח שיניים בבוקר, כי כך עושים החילונים המופקרים? הידעתם שהנימוק לכך הוא החשש 'שתהפכו אותנו לנורמלים'? וכדי להתבדל יש צורך ב'מדים מיוחדים', בשפה מיוחדת ובסממני בלעדיות נוספים, שניתן לזהותם בקלי קלות וקשה לברוח מהם. ובשל אותה התבדלות, אסור אפילו לצרף יהודי שאינו כזה, לעשרת ראשוני המניין, ואם הגיע, לא מונים אותו.
6. החברה החרדית מתעלמת בכוונת מכוון, ממונחים כמו אמנה חברתית, הסכמה כללית, סולידריות לאומית. כבר ניסח זאת רבי שמעון שקופ, מגדולי עולם התורה בליטא, עוד לפני מלחה"ע השניה: "מי אדון לנו, אם לא אבינו בשמיים?". מדינה יהודית, שהיא ארגון יהודי מודרני של שותפות גורל, אינה שייכת לנו.
ואם בכל זאת היא מתקיימת, כי אז משתתפים רק בדיעבד במשחק הפוליטי, ורק כדי 'להציל מן הארי ומן הדב'. העלמת מס וכלכלה שחורה נתפסים כמעשה חיובי, שהרי אין כאן גניבה: מדובר ביישות חילונית, עויינת, די מדינע, שבעצם אינה אדם בשר ודם ספציפי, וכלפיה אין ההלכה מחייבת הוגנות.
7. כל זה מוביל, לדאבון הלב, לתהומות בלתי ניתנים לגישור בין עולם חרדי מתבדל, לציבור הכללי והדתי לאומי, הנושא בעול הביטחון, שבעיניו המדינה היא ערך קיומי, חיוני. למרבה הצער טרם קם המהנדס שיבנה את הגשר על פני תהום. מדובר בדו שיח של חרשים.