1. ביום רביעי האחרון, שלשום, הפכנו דף בלוחות השנה: החלה שנת 2025, למניינם. אין לה כמובן שום משמעות לאומית-יהודית, פרט לאחת, מצמררת ומבהילה עד אין קץ: זוהי השנה ה-77 לקיומה של המדינה.
ומה בכך? או-הו! ועוד איך יש לכך משמעות. השנה ה-77 לקיומנו כמדינה, עלולה להיות, על פי ניסיון העבר, השנה שבה יישברו החישוקים המאחדים את כולנו עד כדי מלחמת אחים פנימית, יד איש באחיו, שאחריתה קריסה מוחלטת. שנת ה-77 עלולה להיות שנת סופה של המדינה היהודית השלישית, רחמנא ליצלן.
האם תהא שנת 2025, השנה ה-77 לקום המדינה, שנת מלחמת האחים מדממת בתוכנו (רח"ל) עד כדי ההתפוררות? השאלה למרבה הצער כבר אינה תיאורטית. כבר נראו לה סממנים מטרימים בשטח. ירי נורי התאורה בקיסריה, איומי הרופאים וההייטקיסטים לירידה המונית, השתמטות ממוסדת ומאורגנת משירות להגנת העם מצידם של שני מגזרים גדולים בחברה שמעדיפים שאחרים ייהרגו למענם ובלבד שלא תיפול שערה משערות ראשם, גופי תקשורת מכזבים ומעוותי מציאות, סגידה עד כדי התבטלות עצמית כלפי מנהיגים ותנועות. כל אלה ועוד הם איתותים לכך, שהחשש הנורא מכל הזה, איננו מופרך.
2. ביום רביעי האחרון, שלשום, בשעות הערב, הדלקנו את הנר השמיני והאחרון של חנוכה תשפ"ה. שוב ציינּו בשמחה, בהלל ובהודאה את נסי חנוכה – הניצחון במלחמה נגד הרשע היווני, מציאת פך השמן הטהור והדלקתה מחדש של מנורת המקדש, עצמאות ישראל והקמת המדינה היהודית העצמאית השניה בהיסטוריה.
אלא שמדינה זו קרסה, למרבה הצער, בשנה ה-77 שלה. דווקא בשנה המסוכנת הזו. המדינה היהודית החשמונאית, שנולדה בסערת מרד החשמונאים בשנת 140 לפנה"ס, נסחפה בשנת 63 לפנה"ס למלחמת אחים של ממש (אחים מבטן ומלידה) – שני בניה של המלכה שלומציון, שהתגוששו על כס המלוכה: תומכי הורקנוס מול תומכי אריסטובולוס, ולהיפך. והצדדים ששו לשפוך זה את דמו של זה. ההרג ההדדי האכזרי הוביל את שניהם למהלך מטורף: להזמין מדמשק לירושלים את השליט הרומי פומפיוס, כדי שיכריע במחלוקת.
אבל הוא, בתחבולנותו המדינית, ובמגמה להרבות חינו בעיני שליטי האימפריה, ניצל את חולשת המדינה היהודית, כדי להשתלט עליה ולהפוך אותה לפרוטקטורט מושפל של רומא. (אגב, הרמב"ם, מגדולי שוחרי רעיון מלכות ישראל, לא ראה בהתפתחות עגומה זו משום קץ המדינה היהודית ומנה גם את שנותיה הבאות, עד לחורבן בשנת 70 לספירה; כך שמבחינתו שרדה מלכות ישראל, 'יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני').
3. גם מדינת ישראל הראשונה, ממלכת שלמה המלך, שאיחדה תחת בית שלמה את כל 12 שבטי ישראל, קרסה והתפצלה סביב שנת ה-77, וליתר דיוק אף הקדימה מניין זה לכדי 73 שנות מדינה יהודית (יש טוענים שהתקיימה 83 שנה ויש גם הערכות אחרות). עם פטירת המלך שלמה בשנת 928 לפנה"ס, התיישב בכורו רחבעם על כסא אביו, אבל לא הצליח לשמור על שלמות הכס. המדינה היהודית התפרקה לשתי ממלכות עצמאיות - ממלכת יהודה שכללה את שבטי בנימין ויהודה, וממלכת ישראל שכללה את עשרת השבטים הנותרים. או-אז נעלמה המדינה היהודית והחלה גלות נוראה שבמהלכה אבדו עשרת השבטים מעם ישראל, והם כדברי רבי עקיבא גם 'אינם עתידין לחזור'.
מדינת דוד ושלמה היתה הראשונה שהתפרקה בשנות השבעים שלה, בשל מלחמת אחים. מדינת החשמונאים קרסה בדיוק בשנתה ה-77, בשל אותה סיבה. האם זה יהיה חלילה גורלה של מדינת ישראל השלישית בהיסטוריה?
4. כבר לפני שנתיים, בתחילת 2023, הזהרנו כאן מפני קללת העשור השלישי. אבל מאז המיאוס ההדי של המחנות הניצים רק גבר. עד כדי היווצרות הרושם שהגענו אל עבר פי פחת, ושהאיבה התהומית המעמיקה בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כבר אינה ניתנת לאיחוי, במצב של מלחמת הכל בכל:
שמאל מול ימין, סוציאליסטים נגד קפיטליסטים, טייקונים מול פרולטריון שבקושי גומר את החודש, רל"ביסטים מול 'רק ביבי', פרוגרסיבים מול שמרנים, חילונים מול דתיים ומסורתיים, יהודים מול חרדים פורקי עול הצלת ישראל, שוחרי המהפכה המשפטית ושׂוֹטְמֶיהָ, יהודים מול ערבים מקומיים (שמנהיגיהם פועלים ללא הרף להעמקת הקרע לצרכי הישרדות פוליטית), 'מחבלים' מול 'שונאים' (במלעיל, ע"ע פוניבז'), רציונליסטים-לכאורה מול 'משיחיסטים'-לכאורה, פרוגרסיבים מול שמרנים, ותיקים מזה ועולים מזה, מרכז מול פריפריה; ובקיצור מלחמת השבטים למיניהם. כולם יחד וכל אחד לחוד פורמים את החוזה החברתי הלא כתוב שחישק בטבעות ברזל את כולם, ודוהרים חסרי מעצורים במדרון החלקלק, כדי ליישם, אוי לאותו ביזיון, את תכתיבי שנת ה-77 ההרסנית לכאורה, שבפתחה אנו ניצבים כוססי ציפורניים ואובדי עצות.
5. האם תהיה תקומה למדינה היהודית הדוהרת לקראת התרסקות? דומה כי במצב הקיים יש רק פתרון אחד, אך ספק אם ייושם, למרות הימצאותו 'על המדף'.
והפתרון הוא דרך הפשרה. בסיטואציה שבה 'כולם צודקים', הליכה עם הראש בקיר היא מעשה התאבדות קולקטיבי. לא שהפשרה היא פתרון אידיאלי, מפני שכל צד אינו יוצא ממנה עם כל תאוותו בידו. אבל זה עדיף על פני מצב של עגלת שני סוסים שמושכים אותה משני עבריה.
חובתנו הקיומית וגם היהודית, להמשיך במסע בדרך העולה בית אל, ולחיות יחד עד אז באותו בית משותף, מבלי ליידות אבנים אלה באלה. חז"ל כבר הבינו שגישת יקוב הדין אינה הפתרון: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות... וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה: אם עלו שניהן - שניהן נופלין... [אלא] הטל פשרה ביניהן" (בבלי סנהדרין, ל"ב, ב'). והשולחן ערוך פסק להלכה שמוטלת חובה על בית הדין לנסות תחילה לפשר בין הצדדים: "מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: 'הדין אתם רוצים, או הפשרה?'... וכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח" (שו"ע חושן משפט, י"ב, ב').
תפיסה זו קנתה לה מעמד רשמי בבתי הדין הרבניים בישראל, שבהם מתבקשים המתדיינים לפני שנפתח המשפט עצמו, לחתום על שטר בוררות, בו מסמיכים הצדדים את בית הדין לפסוק "בין לדין ובין לפשר".
6. השאלה הגדולה היא איך מגיעים לידי אותו פתרון קסמים ששמו פשרה? במונחים אמריקניים זו באמת 'שאלת מיליון הדולר'. רק פתרונה המיידי יסייע לנו לצלוח בשלום את אימֵי שנת ה-77, המתרגשת עלינו עכשיו – והלוואי לטובה.