1. חודש כסלו, שבשעריו באנו בראשית השבוע, הוא חודש של נסים. בעוד פחות משלושה שבועות נחגוג את ימי החנוכה, שבהם חוייבנו בידי חז"ל להודות ולהלל "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת [כן, כן, חברי הפְרוּמֶערְס – אנחנו, כלומר גם אתם, שהשתמטותכם אומנותכם, מהללים ומשבחים את המלחמות ההן (!!!) להגנת עם ישראל] וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה".
מרד החשמונאים אופיין במלחמות עזות נפש נגד המעצמה הגדולה בעולם, אשר נסתיימו בחסדי שמים בניצחון אדיר, אף שהיו בהן מן הסתם גם נפגעים לא מעטים, בגוף ובנפש. השכול והאובדן לא מנע מחכמי הדור ההוא לקבוע שמונה ימי הלל והודיה על הנס הלאומי שאותו מנסח הרמב"ם במילים אלה: "וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים [על מלכי יוון], והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים".
2. הבאתי את הדברים הללו כדי להתלבט בפומבי בשאלה, אם ראוי להפגין בפומבי, על רקע הטרגדיות הנוראות שפקדו את עם ישראל, מאז טבח שמחת תורה, גילויי תודה לבורא עולם, על כל מה שמצוי בכף השניה של המאזניים - שפע כמעט בלתי נדלה של נסי נסים, שפקדו מאז את עם ישראל ורבים מחיילי ותושבי ישראל. שהרי לכאורה, יש משום אוקסימורון בעצם הבעת שמחה על נס, שנתלווה לאסון הנורא של ה-7 באוקטובר, שלא היה קטסטרופלי ממנו מאז השואה האיומה. איפה הנס, מול למעלה מ-1,300 ישראלים נרצחו באכזריות מצמררת, ליותר מ-800 חיילים שנפלו בשדות הקרב, ועוד 255 שנחטפו חיים ומתים לעזה ועדיין מאה מהם מתייסרים במנהרות המוות של המפלצת החמאסית? איפה פה (לכאורה) הנס?
מצד שני, אי אפשר להתעלם מחסדי שמים שנחזו לנגד עינינו ממש. קחו למשל את שתי מתקפות הטילים האיראניות, שנסתיימו בלא כלום. הראשונה שאירעה בלילה שבין 13 ל-14 באפריל וכללה ירי של 110-130 טילים בליסטיים מאיראן, 36 טילי שיוט וכ-185 כטב"מים – וכולם יורטו; ועם סיומה התברר כי רק ילדה בידואית אחת נפצעה מפגיעת חלקי מיירט.
והמתקפה האיראנית השניה ב-1 באוקטובר, שכללה שיגור 201 טילים בליסטיים, שמרביתם יורטו ובמהלכה נהרג פלשתיני ששהה באורח בלתי חוקי ביריחו, ותו לא. עוד לא אירע בעולם שמתקפות בליסטיות כה מסיביות לעבר שטח מיושב בצפיפות, תסתיימנה באפס נפגעים ועם כה מעט נזקים. ואם להתנסח ביתר בוטות, יהיו שיאמרו גזענות, נוכל לומר שבשתי מתקפות הטילים הכבדות, מהגדולות בהיסטוריה, לא נהרג אף לא יהודי אחד. תגידו אתם, אם זה לא נס, אז מהו נס?
3. יש אומרים כי הנס הכי גדול היה בכך, שהחיזבאללה לא הצטרף ב-7 באוקטובר לפלישה בצפון במתכונת הפלישה הרצחנית האכזרית החמאסית בדרום. מסתבר כי על קו הגבול בצפון זממו 3,000 מחבלים מאומנים של החיזבאללה, לוחמי כוח רדואן, חמושים מכף רגל על ראש, לפלוש ליישובי הצפון ולבצע בהם טבח נורא, שאיני ה-7 באוקטובר בעוטף עזה היו מחווירים לעומתו (רח"ל). למרבה האכזבה, לא הוצב מולו שום כוח ישראלי שהיה עוצר אותם ולנוכח מצב אי הכוננות ששרר ב-7 באוקטובר גם בצפון, כמו גם בדרום, היו מפלצות הרדואן ממשיכים דרומה, ונפגשים, חלילה, ללחיצת ידיים בכיכר דיזנגוף בתל אביב, זה בא מצפון וזה בא מדרום.
אילו היה מתרחש מחזה העיוועים הזה, היה האירוע מסתיים במאות אלפי נפגעים ישראליים רח"ל, בשפך דם שלא היה כמותו, ואולי גם חלילה באובדן המדינה היהודית, היל"ת, ירחם השם.
ואין לומר שלא ידענו להעריך את כוחו הפוטנציאלי של האוייב מדרום ומצפון. סיפרנו לעצמנו סיפורי זוועה על עוצמה צבאית אדירה של החיזבאללה, הפרוקסי הרשמי של איראן, שתפיל חללים לאלפים ולרבבות, ותחולל בתוכנו נזקים פיזיים בלתי נסבלים (זוכרים את ההתנפלות על הגנראטורים הביתיים?). כל זה נמוג כמעט באחת, נגוז כמו כלל לא היה. תודו, זה לא נס? זה נס הנסים. והכל בחסדי שמים. עובדה.
4. תחושת הניצחון הנסי על הפרוקסי האיראני וגם על איראן עצמה, שלאחר כל ההפחדות שבהן הלעטנו את עצמנו, נחשפה כנמר של נייר, אינה רק נחלתם של 'כמה הזויים' כאן בארץ. גם פרשנים ידועים בעולם, כולל כאלה העויינים את ישראל, נאלצו להודות בגודל הניצחון והנס. כך למשל כתב הפרשן הבכיר של הניו יורק טיימס תומאס פרידמן, שאינו נחשב אוהד ישראל: "ישראל הנחילה לאיראן תבוסה שמשתווה לניצחונה במלחמת ששת הימים על מצרים, סוריה וירדן גם יחד". וואו!!! איזה נס.
ופרשן בכיר אחר של העיתון החשוב בעולם, בן האברד, כתב ש"החיזבאללה יצטרך לטרוח קשה כדי לשכנע מישהו בעולם, שהסכמתו להפסקת אש אינה תבוסה". מעבר לאוקיאנוס ציין ה'פיננשל טיימס' ש"ישראל לא רק החלישה את החיזבאללה, אחד מאוייביה המסוכנים, שמצא עצמו בודד במערכה ללא התמיכה האיראנית שנעלמה, אלא גם הנחיתה מכה אנושה על הפטרון האיראני שלו".
אכן, נסים. נסי נסים.
5. ועדיין לא אמרנו מילה על הנסים הפרטיים בשדה הקרב. כמו למשל סיפורו של הלוחם הרב אליהו טרבלסי, רבה של קהילת יהודי ג'רבה בפתח תקווה, שלחם בלב עזה. בסריקה יזומה לילית בבית עזתי, הגיעו הוא וחבריו לחצר שבמרכזה הוטמן מטען חבלה כבד. בשל החשיכה התקשו החיילים להבחין בו, אך משגילו אותו, הזעיקו את לוחמי צוות יהלו"ם לניטרול מבוקר של המטען. "לאחר שהסכנה הוסרה חזרנו לבית ואספנו בתוכו כלי נשק רבים, ווסטים, מדים, טילי אר.פי.ג'י ועוד", סיפר הרב טרבלסי.
אבל רק כעבור ימים אחדים הבינו הוא וחבריו את גודל הנס שפקד אותם. טרבלסי: "מספר ימים מאוחר יותר, הגיע אלינו קצין מודיעין שסיפר כי המחבל שהיה אחראי על הפעלת המטען רב העוצמה נלכד ונחקר, וכשנשאל בידי השב"כ מדוע לא הפעיל את מטען התופת הנורא, הוא סיפר שראה את החיילים נכנסים לחצר, אך לא הצליח במשימתו: 'לחצתי על כפתור ההפעלה, אבל זה לא עבד". חייהם של עשרות חיילים ניצלו באותה שניה של נס, בדמות הכפתור שלא עבד.
6. האמת היא שבסערת הקרב גם גדולי האתאיסטים מתפללים לבורא עולם ומייחלים לנס. כמאמר הפתגם שרווח בקרב לוחמי מלחמת העולם הראשונה: 'אין אתאיסטים בשוחות'. כולם בשוחות מצפים לנסים.
ואילו סגן ראש הממשלה ושר החוץ בזמנו יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, דיבר גם הוא על הנס וסיפר ששמע מפי זקני צפת לאחר שהפלמ"ח הסיר מעל העיר את אימת הרצחנות הערבית, כי "צפת ניצלה בשתי דרכים – בדרך הטבע ובדרך נס: בדרך הטבע, משום שזקני העיר לא חדלו מאמירת תהילים; ובדרך נס, כשהפלמ"ח הגיע ממש רגע לפני שהחלה השחיטה הערבית"...
והאב המייסד דוד בן גוריון מוחזק כמי שחיבר את האמירה החכמה הבאה: 'במזרח התיכון, מי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסט'...
כריאליסטים מותר לנו איפוא לשאת שב ושוב, ושוב ושוב, את פסוקי ההודיה הכל כך מוכרים ושגורים בפינו: "עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם".
חודש כסלו שמח – ונסי!