1. זיכרון אישי: אביב 1978, ואני אז במדֵי לוחם צעיר בסיירת הנדסה קרבית של פיקוד צפון, מילואימ'ניק, מתרווח בנחת על גדתו הדרומית של נהר הליטני, ומתבונן בזרימתו המהירה, במימיו הצלולים כבדולח. היה זה זמן קצר לאחר שכוחות צה"ל הגיעו, ב'מבצע ליטני', אל קו המים, כמעט ללא כל התנגדות.
להיפך, תושבי הכפרים הפזורים בשטח שמדרום לליטני – שיעים וסונים, נוצרים ודרוזים - קיבלו את פני חיילי צה"ל בפתיתי אורז וסוכריות. אפילו חיבוקים ונשיקות היו שם. חגיגה של ידידות.
הכפריים נתנו לנו להבין שהם מברכים על בואו של צה"ל, ועל סילוק מחבלי הפתח', אשר שלטו אז בכוח הזרוע על השטח שמדרום לליטני והפכו אותו לפתח'לאנד.
2. גם הליטני קיבל את פני חיילי צה"ל בחיבה. הגדה הדרומית, שהיתה מרוצפת חלוקי נחל פראיים, אירחה משפחות מקומיות, וגם הן הפגינו גילויי תודה על ששוחררו מאימת הפתח'. המקומיים, שהתענגו על מטעמים שהביאו מן הבית, הציעו לישראלים כיבוד, כמחווה של ידידות. לשומרי הכשרות הגישו רק קוביות אבטיח צונן ופירות טריים.
היתה אווירה של פיקניק דו לאומי. חלק מהחיילים שהצטיידו מראש בבגד ים, זינקו אל המים הצוננים שנותרו צלולים למרות שבפינות מרוחקות עסקו נשים עמלניות בכביסת יד של אריגים שונים, בתוך מי הנהר. חלק מהחיילים נהגו כמותן וכיבסו מדים מאובקים. זה לא נראה אז כשירות מילואים של ממש. זה היה דומה יותר למחנה נופש.
3. היה זה כאמור בימי מבצע ליטני, שיזם ראש המשלה דאז מנחם בגין, בתגובה לפיגוע 'אוטובוס הדמים' שביצעו מחבלי הפתח' במרץ 1978, ושגבה מעם ישראל מחיר יקר, 35 הרוגים. המבצע נועד לטהר את כל אזור דרום לבנון, שבין הגבול עד לליטני, ממחבלי הפתח', ששלטו בו והתעמרו בתושבים המקומיים, מאז הגיעו אליו בעקבות סילוקם בידי המלך חוסיין מירדן בספטמבר השחור.
כעבור חודשים אחדים הסכימה ישראל לפנות כוחותיה ולחזור לגבול הבינלאומי, בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון שקראה לישראל לסגת אל הגבול הבינלאומי, 'הקו הכחול'. בתמורה ניתנו לה שתי 'ערבויות' מפוקפקות להמשך השקט: הקמת כוח יוניפי"ל בינלאומי מטעם האו"ם, שמעולם לא מילא מאז את שליחותו, והורדת צבא מיליציות נוצרי, צבא לבנון החופשית (שב-1983 שינה שמו ל'צבא דרום לבנון', צד"ל), שבראשו עמד רב סרן סאעד חדאד, נוצרי איש מארג'-עיון הלבנונית. בשיאם מנו כוחותיו 2,500 לוחמים, מהם 70% נוצרים מארונים, 10% מוסלמים סונים ו-20% דרוזים.
4. צד"ל שלט בשטח ביד רמה, בגיבויו ובתמיכתו הלוגיסטית והמוראלית של צה"ל, ומנע התבססות מחבלי הפתח' ברחבי האזור, וגם סיכל פעילות נגד ישראל, מה שעלה גם לו במחיר דמים לא פשוט - 660 חללים מאז נוסד עד לפירוקו בשנת 2000.
אבל צד"ל התקשה, למרות הגיבוי הישראלי הלוגיסטי, המקצועי והכלכלי, מול כוחות החיזבאללה הפרוֹ איראנים, שהחלו להתנגב לשטח. אלה, אם להודות על האמת, הציקו לצד"ל ולצה"ל גם יחד, עד להחלטת הבריחה מדרום לבנון של ממשלת אהוד ברק במאי 2000.
5. מאז הפך אזור דרום לבנון לשטח פסבדו ריבוני בלעדי של החיזבאללה, יציר כפיה של איראן, שהפכה אתו למוצב קדומני במלחמתה נגד ישראל. משטחי דרום הליטני הטרידו החיזבאללונים בירי שיטתי את צפון ישראל והפכו אותם לקרש קפיצה עתידי לכיבוש הגליל, בעיקר באמצעות מנהרות נוסח עזה (שבחסדי שמים לא הופעלו ב-7 באוקטובר). ב-8 באוקטובר 2023 הצטרף החיזבאללה רשמית למלחמה נגד ישראל, מה שמאלץ את צה"ל לחזור לדרום לבנון במגמה לעקור ממנו את מחבלי החיזבאללה ולאפשר שובם לבתיהם של 60,000 הישראלים המפונים מישובי הצפון.
6. אולם, רבבות העקורים הללו לא יוכלו לשוב לבתיהם כל עוד תהיה לחיזבאללה דריסת רגל כלשהי במרחבים שמדרום לליטני. ההטרדות של החיזבאללה במאה הנוכחית ושל הפתח' במאה הקודמת מדרום לבנון, מוכיחים שצדקו גדולי התנועה הציונית, שראו בליטני את גבולה הצפוני של ישראל, וזה בדיוק מה שמתבקש כהיום הזה, וכתנאי לשובם של הפליטים בארצם.
אחרון מנהיגי הציונות שראו בליטני את גבולה הצפוני של המדינה היהודית היה לא אחר מאשר דוד בן גוריון, שכתב כבר ב-1920: "קנה-המידה היחיד, שאנו יכולים לשים לנו לקו [גבול] – הוא טבע הארץ וישובה… נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות ישובה יותר קרובות לאלה של הגליל; מצפון הנהר – לאלה של הלבנון... גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה".
עמדתו של בן גוריון לא נשענה רק על האופי הארצישראלי של האזור שמדרום לליטני. מבחינתו נחשב קו הגבול למוצר מלאכותי, לא טבעי לחלוטין, שנולד מחמת חלוקה שרירותית של הארץ בין בריטניה וצרפת, שתי המעצמות המנצחות בתום מלחמת העולם הראשונה. הראשונה נטלה את כל מה שמדרום לקו המלאכותי, והשניה את כל מה שמצפון לו. אלא שקו זה אינו אלא פרי גחמה בריטית-צרפתית.
במלחמת השחרור שאותה ניהל בן גוריון, כבש צה"ל את השטח שעד הליטני, על 14 הכפרים השיעים שהיו בו אז, כמעט ללא התנגדות. אך לחציה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-לבנונית החזירו את צה"ל לקו הבריטי-צרפתי. בן גוריון הירהר שוב בשנות החמישים להורות לצה"ל לתכנן כיבוש השטח, כדי לנצל את מי הליטני לצרכי ישראל, אך התוכנית נדחתה בלחץ המעצמות.
7. בן גוריון לא היה הראשון. קדמו לו חיים ויצמן, מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב ואהרון אהרונסון, שהציגו ב-1919 בפני ועידת השלום בפריז, את הדרישה להכיר בליטני כגבולה הצפוני של המדינה העתידית. 'זוהי דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי', הם אמרו. נשיא ארה"ב וודרו וילסון תמך בדרישה זו, אך לבסוף נקבע הגבול נקבע לאורך הקו המלאכותי הבריטי-צרפתי.
אולם גם הם לא חידשו דבר. כשנחלקה הארץ לשבטי ישראל, נחשב הליטני לגבול הצפוני של שבטי אשר ונפתלי, ובימי חז"ל היה הליטני קו הגבול הצפוני לעניין המצוות התלויות בארץ.
8. כיום, לאחר שהחיזבאללה נמחץ וקרס, נקרתה לידינו הזדמנות פז להעתיק את קו הגבול לליטני, וכך להבטיח שקט לצפון וגם להכאיב לאוייב בנקודה הכי רגישה, וללמדו לקח לעתיד, שהתגרות ביהודים פירושה אובדן טריטוריאלי בלתי הפיך.