1. ראש הממשלה ואבי המדינה דוד בן גוריון, נודע בין היתר בחיבתו לתנ"ך, ומכוח היכרותו את פרשת בשלח שנקרא מחר, המתעדת את יציאת מצרים, הצליח להדוף ניסיון של שר החוץ האמריקאי בזמנו, ג'ון פוסטר דאלאס, לערער על זכות הקיום הלאומית של העם היהודית במדינתו החדשה.
שש שנים בלבד אחר ייסוד המדינה הצעירה, שהתמודדה בקשיים כלכליים אדירים עקב העליה הגדולה, במימדים תנ"כיים, וחיסול כמה מתפוצות הגולה, יצא בן גוריון לארה"ב, ב-1954, לפגישה מכרעת עם הנשיא אייזנהאור ולבקש את תמיכתה הכלכלית והמדינית של המעצמה האדירה, במדינה הצעירה שהחלה ליישם בפועל את חזון שיבת ציון.
אלא ששר החוץ דאלאס, שניסה לצנן את התלהבותו של בן גוריון. "אמור לי בבקשה אדוני", פנה במלוא הנימוס לאורח מירושלים. "את מי מייצגת המדינה שלך? את עולי פולין? את יוצאי תימן? אולי את העולים ממרוקו, מבגדד, מרומניה? איזה מין עם אתם שאין לכם שום דבר משותף – לא תרבות משותפת, לא מורשת, לא מסורת. מי בכלל אומר שאתם עם אחד?"
בן גוריון לא איבד עשתונותיו ורכן לעבר שר החוץ: 'לפני כמאתיים שנה הפליגה ספינה אחת מאנגליה לאמריקה, ועליה 102 החלוצים הראשונים שבנו את המעצמה האדירה בעולם. מישהו זוכר היום מי היה קברניטה? מה שם אביו? כמה זמן נמשך המסע בים ומה המזון שכילכל אותם? אף אחד. אבל אם תשאל כל ילד יהודי מי היה הקברניט של יציאת מצרים ומי היה אביו, כמה זמן נמשך מסעם ומה הם אכלו בדרך, תקבל תשובות מלאות. סיפור יציאת מצרים ספוג בנשמתו של כל יהודי'.
דאלאס השפיל עיניו ופלט: 'הבנתי'.
2. יציאת מצרים הפכה מאז שנת 2448 לבריאת העולם על פי המסורת היהודית, כלומר לפני 3,337 שנה, לסמל של שיחרור לאומי. היא שימשה מקור השראה ל-102 מייסדי ארה"ב, חלוצי ספינת 'מייפלאואר', שדימו את חציית האוקיאנוס בדרך לעולם החדש לקריעת ים סוף, ואת בואם לאמריקה כסוג של הגעת עם ישראל המשוחרר מעול מצרים לארץ כנען.
כך גם העבדים האפריקנים שהוגלו לעבדות בארה"ב, ביטאו את תקוותם לחירות במילותיו של משה רבינו 'שלח את עמי' – Let my people go. מנהיג השחורים בארה"ב במאה ה-20 מרטין לותר קינג, הפך את סיפור יציאת מצרים סמל למאוויי השחורים בארה"ב. גם המאבק לשיחרור יהודי בריה"מ הציב את יציאת מצרים כחזון מודרני ליהודי האימפריה הסובייטית.
3. לפני 177 שנה, בשנת 1848, התקוממו עמים רבים שכרעו תחת עול הכיבוש של אימפריות אדירות שהשתלטו עליהם בימי הביניים. עמים רבים זכו אז בשיחרור לאומי. אותה שנה כונתה בפי ההיסטוריונים שנת 'אביב העמים' – שנת התנערותם של עמים רבים מעול השיעבוד ויציאתם לעצמאות לאומית.
אולם שנת אביב העמים המשמעותית בתולדות העולם, התרחשה בצל האירוע הקוסמי הענק של יציאת מצרים. הראי"ה קוק פסק בראשית שנות התנערותו של עם ישראל מעפר הגלות והתכנסותו בארץ, כי "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". רוצה לומר: יציאת מצרים לא היתה רק אירוע פנים-ישראלי, אלא ערך אוניברסלי של שיחרור כל עבדי העולם מכבלי העריצות. עד אז נתפס רעיון שיחרור עמים משועבדים בלתי ישים לחלוטין, בוודאי מול אימפריות אדירות כמצרים העתיקה. עם ישראל הנחיל את תורת העצמאות הלאומית לעמים רבים.
4. במוקד הסיפור המופלא של יציאת מצרים – אביב העמים הראשון בהיסטוריה - שנקרא השבת, מצוי פסוק קטן אחד המבטא במעט מילותיו את התמצית הליבתית של תפיסת העולם של הציונות בכלל והדתית בפרט: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
ורש"י על המקום מבאר את המסר האלוקי לדורות: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל; אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה". ללמדך, שהים לא נבקע בגלל תפילות אלא בגלל מעשים. לא תפילות מבקש הקב"ה מישראל אלא מעשים שיש בהם מסירות נפש. רק לאחר שנכנסו בני ישראל לים הגועש, הפך הים ליבשה.
ולמי שלא הבין: בורא עולם עוזר רק למי שעוזר לעצמו!!! נקודה.
5. וזו אינה 'תיירה' של יושבי קרנות. אפילו לא של משה רבינו (שגם היא, לימוד צריכה). זו תורתו של בורא עולם בכבודו עצמו: כשהחרב מרחפת מעל לראשך, אל תעמוד בתפילה! תגיב במעשים. כחיילי דוד המלך. כמו החשמונאים.
הציונות הדתית פירשה את המסר האלוקי כקריאה ל'איתערותא דלתתא', כהנחיה לכך שאין לחכות לגאולה בחיבוק ידיים. שיש להביאה במעשים של ממש 'מלמטה'. בניגוד גמור לתפיסה הגלותית המתרפסת והנרמסת של המחנה החרדי, הדוגלת בהושטת הלחי השניה, בחסות דרשות שמעולם לא נתפסו כהנחייה הלכתית מחייבת ('שלוש השבועות').
הדבר התחדד בבהירות רבה כשעם ישראל נלחם כמעט שנה וחצי בשבע חזיתות על עצם קיומו. הציונות הדתית הזדרזה להתגייס מתוך מסירות נפש עילאית להצלה מן הסכנה, ברוח "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (וגם שילמה מחירים כבדים); ואילו אחינו החרדים, הזדרזו לנקוט בשיטה שרש"י שולל מכל וכל: "היה משה עומד ומתפלל".
6. כמעט אלפיים שנה נקטנו כולנו, עם ישראל, בתפיסה הגלותית של 'עומד ומתפלל'. אבל המציאות הריאלית תמיד הגיבה בפרעות ופורענויות, בפוגרומים ואינקוויזיציות, בגירושים ושחיטות – ואפילו בשואה אכזרית שהכחידה 6 מיליון הי"ד מבני עמנו.
אבל לפני 127 שנה, בקונגרס הציוני בבאזל, שינה עם ישראל את התנהלותו. פרט לחרדים שפרשו מן המהלך הציוני בתירוץ של 'חדש אסור מן התורה', הבין העם את משמעותה העמוקה של ההנחיה האלוקית: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". המסע הזה הגיע לאחד משיאיו בהקמת מדינת ישראל, שאליה ייחלה האומה לדורותיה. אבל החרדים עדיין העדיפו להישאר מחוץ למסע: לא שותפות גורל, לא ברית יעוד, לא סולידריות יהודית. המדינה נתפסה מקסימום כסוג של פריץ עויין שמצווה לסחוט אותו כמה שיותר, כדי 'להציל מפי הארי ומפי הדב'.
7. מלחמת חרבות ברזל חרצה סופית את ההבדלים בין המחנות. אלה רצים ואלה רצים. אלה רצים למסור את הנפש להצלת עם ישראל, ואלה רצים להשתמט מכל חובה קיומית למען המדינה, שמבחינתם ממלאת רק תפקיד של כספומט. וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.