1. סובב מסובב הסיבות את גלגל ההיסטוריה כך, שיום הזיכרון לשואה, כ"ז בניסן, חל בדרך כלל בשבוע שבסיומו אנו קוראים בפרשת 'שמיני', על מותם הטראגי של שני בני אהרון הכהן. הפרשה מתארת גם את תגובתו העוצמתית של אביהם אהרון, שהסתכמה בשתיקה רועמת: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מכאן למדנו, שלעיתים דווקא השתיקה והדומיה, בבחינת 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה', היא התגובה הרועמת ביותר.
אין ספק שהדממה ההיא שגזר על עצמו אהרון הכהן לרגל מותם של שני בניו, היא שעמדה ברקע החלטתם של רבי המדינה, בשנת 1959, לקיים ביום הזיכרון לשואה רגע של התייחדות, מלווה בצפירה רמה, עם זכרם הקדוש של ששת המיליונים שנטבחו ושנשרפו ושנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם ת"ש-תש"ה – רק מחמת חטא היותם יהודים! מאז מהווה צפירת ההתייחדות את אחד משיאי היום, כפי שאכן חווים אנו זאת גם השנה.
2. אבל יש למרבה הצער שלוש כיתות בישראל, שמבזים את זכר קדושי השואה ואת הצפירה שניתקנה לזכרם, מהם שניים מאחינו בני ישראל: חלק מן הציבור החרדי וחלק מן הציבור השמאלני-קיצוני-פרברטי.
הכת בשלישית של מבזי הצפירה, הם ערביי ישראל (מרביתם), שהטרגדיה השטנית הנאצית האכזרית ביותר, אינה מזיזה להם (ויש בהם המצהירים בגלוי, שאילו הנאצים ימ"ש היו משלימים מלאכתם, עפ"ל, לא היתה מתרחשת 'הנכבה' שלהם)...
זכורני שבאחת השנים נקלעתי בבוקרו של יום כ"ז בניסן לכפר ערבי הנחשב מתון, ונוכחתי שהצפירה לא קטעה כלל את השיגרה השוטפת, כאילו אינה קיימת. גם בכביש הבינעירוני הסמוך, שבו נעצרה התחבורה וכל הנהגים היהודים ללא יוצא מהכלל יצאו ממכוניותיהם בהישמע הצפירה לעמידת דום, המשיכו נהגים ערביים בנהיגה מטורפת, ללא שום התחשבות בצפירה וברגשות הנהגים שכיבדו את מצוות הדקותיים של דומיה.
3. כיום מצאו להם ערביי ישראל עילה להיתלות בה: העובדה שעם ישראל, צאצאי שורדי השואה, מבצע 'השמדת עם' בהפיכתה של עזה לעיי חורבות וגירוש תושביה, סייעני רוצחי החמאס ושאר ארגוני הטרור, ואין פוצה פה ומצפצף.
אלא שהמשל אינו מתחיל אפילו להידמות לנמשל: בשואה לא איים שום יהודי על קיומם של השלטון והמימסד של גרמניה הנאצית, בעוד שישראל החלה במהלכי ענישה וטיהור מוצדקים מאין כמוהם, רק בתגובה למיתקפה השפלה של העזתים האיסלמונאצים, ורציחתם ושחיטתם באכזריות מחליאה שלא ברא השטן, 1,697 אזרחים חפים מפשע וחיילים ושוטרים שחשו להצלת קרבנות השווא ביישובי העוטף ובנובה מידי הנאצים החדשים.
4. אבל מהערבים אין לנו ציפיות. הם אינם אחינו ואינם בני עמנו. לעומת זאת, מה טעם לסרבנותה של הכת החרדית להזדהות עם זכר קרבנות השואה, קדושים וטהורים, ובהם ארזי הלבנון ואדירי התורה, בדרך שבה בחר הציבור? למרבה הצער מושמעות טענות הבל וריק ('מנהג הגויים') בפי הפורשים מן הציבור. הגדילו לעשות קנאי ירושלים, שנוהגים דווקא בעת הצפירה להתכנס בכיכר השבת לנוכח השבתת התנועה ולנוע במעגל, כדרך של התרסה כנגד הצפירה.
אין לנו כמובן הרבה מן המשותף עם אותם מנאצי המדינה בשם התורה, למרות שמיטב חברינו בעוונם מחזקים אותם כלכלית בחיפושיהם אחר הכשריהם 'המהודרים'. אבל מאחר שחלקם נמנים עם קוראי טור זה, נזכיר להם שהמקובל רבי י. ל. אשלג, בעל 'הסולם' על הזוהר, אמר כי יש בצפירה מימד של קדושה ומצוות מחיית עמלק, בדיוק כפי ש'מוחים' את המן בפורים. הרב אשלג, אגב, 'ניבא' מיד עם פירסומה של הצהרת בלפור (1917), שזוהי קריאה משמים לעם ישראל לעלות לא"י, לאורך 20 השנים הבאות, שאחריהן יכה הקב"ה את הנשארים בגלות בחימה שפוכה. והוא, למרבה הצער, לא טעה: השואה החלה כידוע ב-1939.
טענה אחרת היא שיש בעמידת דום בת דקותיים משום ביטול תורה. נו, באמת. אתם רציניים? ומה על אותם אדמו"רים וראשי ישיבות שנוסעים לחופשות פסח בשווייץ, או בחורי ישיבות נהנתנים שטוענים שלימוד התורה שלהם מציל את עם ישראל, ובפועל טסים לחופשת סקי מפנקת באלפים ומשתפים את כולנו בתפנוקיהם על 'א-גישמאקע חסידישע סקי' (חופשת סקי חסידית, נעימה)?
5. לשתי כתות אלה של רומסי הצפירה לזכר הקדושים, הצטרפו בזמן האחרון אנשי שמאל רדיקלי, שגם הם הופכים את זכרון השואה לבלתי לגיטימי. ביטוי לכך נתן השבוע אחד מפעילי השמאל , אריאל רובינשטיין, בטור בעיתון הבית שלו, 'הארץ', שבו הוא מונה עשר סיבות, לא פחות, לסרבנותו לעמידת דום ביום הזיכרון לשואה:
"לא אעמוד כי באותה שעה יעמדו דום גם חיילי הצבא של מדינתי, חמושים במיטב כלי הנשק הקטלניים, מקופלדים ומשוכפצים למשעי, נעזרים באפליקציות ניווט ושליטה ממיטב תוצרת תעשיית החוכמה הישראלית, וישקיפו מרום תלוליות עפר על מחנות אוהלים עלובים וחורבות ערי עזה. לא אעמוד דום כי עם הישמע הצפירה יקומו ממושבם פקידי מינהל אזרחי ב'יהודה ושומרון' (כך במקור, עם מרכאות), שהצפירה רק תפריע להם לטכס עצה איך לנשל עוד פלשתינים מביתם, למרר את חייהם ולדחוק אותם לתוך 'האזור המותר'. לא אעמוד כי לא מסתדר לי, שבה בעת יתגאו שרי מדינתי בכך שהם מונעים תנאי חיים בסיסיים משני מיליוני עזתים. הגם ש'שני המיליונים' אינם דורשי טובתנו, הם בני אדם, בדיוק כמוני".
ובהמשך מסביר לנו הסרבן הרדיקלי: "לא אעמוד כי אחרי הצפירה יצטלם ראש הממשלה לעוד סרטון תעמולה המיועד ליצור קשר אסוציאטיבי בין מבקרי ישראל והפלשתינים, לבין הנאצים: כמאמרו... 'בחדר ילדים בעזה, ששימש כמאחז טרור של חמאס, חיילינו מצאו עותק של ספר השטנה 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית'.
"לא אעמוד כי יום השואה מטמיע בנו את האקסיומה ולפיה 'כל העולם נגדנו'... כשישראל עושה בעזה ובשטחים כמעט ככל העולה על רוחה. לא אעמוד דום כי מדובר במפגן אחדות לאומי כוזב, שבו אני אמור להתייצב לצד אלה שלערכיהם ולערכי אין ולא כלום, והמשותף בינינו מסתכם בכך שאנו מדברים אותה שפה ונושאים (אולי) מטען גנטי דומה... לא אעמוד דום כי מאז טבח שמחת תורה אנחנו עסוקים בפולחן המוות"...
6. וכן הלאה - שורה של תירוצים ותירוצי תירוצים, הררים של טענות הבל וכזב, שמביאים אותו ואת חבריו ללכת ביום הזיכרון בדרך האופל של משנאינו ושוטמינו האחרים. את כולם מאחדת איבה יוקדת למדינת הצלת היהודים, עפרא לפיהם...