1. צריך מידה עצומה של גסות רוח, עזות מצח וציניות פוליטיות, כדי להעלות דרישה כל כך חצופה כמו זו שהעלה ח"כ מאיר פרוש, השר לענייני מורשת וירושלים (עוד שר מיותר ועוד ביזבוז ציני של כספי ציבור, אבל לא לשם כך נתכנסנו הפעם), בעקבות החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלשתינים. פרוש דורש במכתבו מ-י"ח בטבת לראש הממשלה (המכתב נכתב בוודאי במוצ"ש אבל נושא תאריך של שבת), לתגבר את הביטחון בירושלים. משמעות הדרישה היא לגייס לטובת אבטחת הירושלמים עוד שוטרים, מג"בניקים וחיילים נוספים.
וזו באמת חוצפה שאין לה גבול. עד כדי מרקיעה שחקים החוצפה הזו, שלרגע מתגנב החשש שמדובר בדרישה היתולית, לעגנית, עוקצנית, ברוח 'אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר'.
שהרי מאיר פורוש, מח"כי אגודת ישראל, מרבה להחזיק בטענת 'תורה מגנא ומצלא' ו'אם ה' לא ישמור עיר וכו'', ושאר ציטוטים מסוג זה שמטילים את מלאכת שמירת עם ישראל על התורה ועל הקב"ה, ומסירים מעלינו את חובת ההגנה על עצמנו. אז מה פתאום צריך עכשיו להעלות 'דרישה לתגבור כוחות הבטחון בירושלים', כלשון כותרת מכתבו של פרוש?
ומעבר לכך, מניין נביא את אנשי הביטחון שדורש מר פרוש? המן הגורן או מן היקב? מערכת הביטחון מתוחה עד הקצה. האם פרוש מציע לגרוע אנשי ביטחון ממשימות אחרות להגנת הירושלמים – החרדים ושאינם? שיא האבסורד. אז אולי בכל זאת מוכרחים אברכי המשי המפונקים להתגייס, לפחות להגנת עצמם ומשפחותיהם, מבלי להטיל מעמסה נוספת על אחרים שכבר ממילא כורעים תחת הנטל?
2. אני חייב פה וידוי אישי קטן, באשר לכינויו של השר פרוש לעיל, בתואר מר ולא 'הרב' כנהוג במקומותיהם. אין זה חלילה ביטוי של זילזול. יש בליבי דווקא פינה חמה ואוהדת ליהודי יקר זה, מאז נתוודעתי לכניסתו לכנסת, כשהחזקתי בתפקיד הכתב הפוליטי של עיתון מעריב. מאיר פרוש התייחד לטובה, וקודם כל בגלל העברית העסיסית, הצברית, שבפיו.
אבל זו סיבה שולית. הסיבה העיקרית היתה מידת הענווה שהביא עימו לפוליטיקה. הוא היה היחיד מבין כל הח"כים החרדים, ביהדות התורה ובש"ס, שדרש במפגיע שלא לכנותו 'הרב מאיר פרוש' או כל תואר רבני אחר. "אינני רב, לא הייתי רב, ואל תקרא לי רב", אמר לי מספר פעמים, וניכר כי היו אלה דברים היוצאים מן הלב, תופעה נדירה של פוליטיקאי עָנָו.
ענוותנותו של פרוש, שהוא גם ראש סיעת 'שלומי אמונים' השניה בגודלה באגו"י (המאגדת בתוכה את כל החסידויות הקטנות), ניצבת לזכותו עד היום. השררה לא הגיסה את רוחו. עדיין הוא מתייחס לכל אדם בסבר פניו יפות, מתוך ענווה אמיתית. כל זה כמובן לא מונע מהתקשורת החרדית להתעקש להכתירו בתואר 'הרב' (ככה זה בתקשורת החרדית: כל בעל זקן, כל מי שמעדיף כתונת צחורה וחליפה כהה או קפוטה, מכונה מכוח העקרון הפבלובי - 'הרב'). עושה זאת אפילו העיתון היומי שבבעלותו ושליטתו המלאה 'המבשר', אשר לו קהל קוראים גדול בחצרות החסידיות.
3. פרוש הוא הדור השלישי בשושלת עסקנים חרדים ירושלמים. סבו ר' משה פרוש (קרא: פוֹרוּש), ממייסדי אגו"י הירושלמית, שימש סגן ראש העיר במשך כשני עשורים. אחריו פעל בעירייה בנו מנחם פרוש, שפרש ממנה עוד בימי הכנסת ה-4 והמשיך בשליחותו הפרלמנטרית עד ה-13. בנו של מנחם ונכדו של משה, הוא מאיר פרוש, שהחל גם הוא את דרכו הציבורית בעירייה, לאחר שירות חובה צבאי קצר כמש"ק דת במחנה שנלר בירושלים, והגיע לכנסת ה-14 ב-1996 ומאז מכהן בתפקידים ציבוריים שונים.
אגדה אורבנית ירושלמית מספרת בחיוך, כי ליד לשכת ראש העיר מצוי חדרון קטן ועל דלתו לוחית עם הכיתוב 'לשכת מ. פרוש'. כבר שלושה דורות שהשלט לא הוחלף. למרות חילופי הדורות, הכתובת 'מ. פרוש' לא נזקקה לריענון. ראש העיר הוחלף בתקופה זו מספר פעמים, אך תמיד נשארה 'לשכת מ. פרוש'. בנו הבכור של מאיר, ישראל, שבר את המסורת: הוא כבר אינה מ. פרוש, ומקום מגוריו כבר אינו ירושלים כי אם העיר אלעד בה שימש ראש העיר, מ-2008 עד 2024.
4. מידה גדושה של גסות רוח, עזות מצח וציניות פוליטית, טמונה גם בהתנהלותם של כל השרים החרדים, שנטשו את ישיבת הממשלה שאישרה את עסקת החטופים סמוך לכניסת השבת (בניגוד לשרים והבכירים הסרוגים, שנשארו בישיבה ולבסוף חזרו ברגל הביתה או הסדירו לעצמם מבעוד מועד שהייה בבית מלון סמוך, ומספרים שאחד הבכירים אף נשאר ללון ולעשות את השבת על הספה בלשכת ראש הממשלה).
הביקורת נגדם אינה קשורה לעצם הפרישה מהישיבה, אלא מפני שבפתק התמיכה שהותירו, נימקו בין היתר כי 'אין לך מצווה חשובה יותר מפדיון שבויים'. כך למשל כתב בפתק שלו השר יצחק גולדקנופף: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. הנני תומך בעסקת החטופים... ואין לך מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים".
וזו באמת חוצפה נוראה ועזות פנים כלפי שמיא: וכי רק פדיון שבויים היא מצווה שאין גדולה ממנה? ומה על מצוות עזרת ישראל מיד צר, שאפילו גדולה ממצוות פדיון שבויים והכל יוצאין לקיימה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה?! ומה עם הנזיפה של מרע"ה: 'האתם תשבו פה ואחיכם ייצאו למלחמה'?! ומה עם כל המצוות הנגזרות ממצוות ישוב ארץ ישראל? מהן יש לכם פטור???
העסקונה החרדית מוכיחה כל פעם מחדש את מה שכבר ברור וידוע: יש לה שולחן ערוך משלה, וסולם ערכים חדש שמעניק דרגות חשיבות למצוות השונות: מצוות הצלת ישראל מיד צר היא בגדר 'עקב תשמעון' – מצוות שאדם רומס בעקבי רגליו, אבל לברוח ממצווה זו במסלול השתמטותם אומנותם, זו ממש מצווה למהדרין. איזה עיוות.
5. השבוע סיפר לי קולגה חרדי, שעד לפני המלחמה שרר בציבור החרדי טיפטוף של צעירים שהתגייסו, אבל מאז שהמדינה כולה מתעסקת בביקורת כנגד השתמטות, חלה ירידה דרסטית בהתייצבות המלש"בים החרדים.
ומכאן חוזרת התחושה הקשה, שאפילו מצווה חשובה זו מדאורייתא, שהיתה מקובלת בעבר על מעטים, כבר אינה בגדר חובה מוחלטת, אלא סוג של מצווה כבקשתך, שנתונה לתנודות מזג האוויר. ושמוטב שכל עם ישראל ישתוק ולא ישמיע אפילו קול זעקה לנוכח העוולה המקולקלת הזו.
מה יכולתי להשיב לו? – אמרתי רק ש'כשכואב צועקים'. אלא שאפילו את 'זכות הצעקה' הם מבקשים לשלול מעימנו: לא תשבו בשקט? - לא נתגייס. ואין לך עלמא דשיקרא מבעית מזה...