הילה נכנסה לבית חב"ד. ראיתי אותה ליד הדלפק, בדיוק כשהרמתי ערימה של צלחות. משהו בה גרם לי לעצור לרגע. לא כי היא נראתה חריגה. דווקא להפך. היא נראתה כמו עוד אחת מהמטיילים הרבים שעוברים פה: תרמיל גדול, בגדים קצת מרושלים של מי שמטייל הרבה זמן, עיניים שמחפשות רגע של שקט. אבל היה בה משהו אחר.
אולי זו הייתה הדרך שבה היא עמדה. קצת מתוחה. אולי בגלל האופן שבה הביטה סביב, לא בחיפוש אחרי מקום לשבת, אלא כאילו היא בוחנת משהו עמוק יותר. ניגשתי אליה. "הכול בסדר?"
היא הנהנה וחייכה חיוך קטן, מתוח. "כן, פשוט... היה יום ארוך".
הצעתי לה כוס תה. היא לקחה אותו בשתי ידיים, מחפשת חום שהוא לא רק פיזי.
"את מטיילת לבד?", שאלתי. "כן", היא השיבה, והייתה שתיקה רגעית. ואז הוסיפה: "מחר אני נוסעת צפונה. יש לי כרטיס לאוטובוס של הבוקר".
ואז זה קרה. זה לא היה פחד. לא הייתה שום סיבה הגיונית להרגיש ככה. אבל משהו בתוכי התכווץ. לפעמים זה קורה. בלי סיבה, בלי היגיון. פשוט תחושה חזקה בבטן.
"את בטוחה שאת רוצה לנסוע מחר?", שאלתי, כמעט בלי לחשוב. היא הרימה גבה: "למה לא?"
לא ידעתי איך להסביר את זה. לא הייתה לי נבואה, רק ידיעה שקטה שהמסלול הזה, דווקא מחר, הוא לא המסלול שלה. "לא יודעת," אמרתי לבסוף, "אבל אולי כדאי לך להישאר עוד קצת".
ראיתי את ההיסוס בעיניה. "אני לא יודעת... כבר קניתי כרטיס. אני מנסה פשוט להמשיך הלאה, לא להיתקע יותר מדי במקום אחד".
"ואולי דווקא בגלל זה שווה לעצור רגע?"
היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום".
ובבוקר, שמענו. האוטובוס היה אוטובוס מקומי. כזה שמקרטע בדרכים הצרות של נפאל, עמוס בנוסעים שמכירים את הדרך כמו את כף ידם. גברים עם צעיפים כרוכים סביב צווארם נגד הרוח הקרה, נשים שמחזיקות סלים עם ירקות או מצרכים שקנו בשוק, ילדים שמציצים מהחלונות המאובקים ורואים את ההרים חולפים לידם.
***
בבוקר, קצת אחרי שבע, האוטובוס יצא מהתחנה בדרכו צפונה. חמישים קילומטרים של כביש מתפתל, חלקו עפר, חלקו אספלט סדוק, לצד תהום שבקצהו של מדרון תלול. גשם ירד כל הלילה, הכביש היה חלק. על האוטובוס היו 44 נוסעים. כולם מקומיים. כולם מנפאל והודו. באחד העיקולים החדים, משהו השתבש. אולי הנהג ניסה לעקוף רכב אחר, אולי הבלמים לא תפקדו כמו שצריך, אולי סתם טעות רגעית, שנייה אחת של חוסר ריכוז.
האוטובוס סטה הצידה, פגע במעקה החלוד והתחיל להתגלגל, כמה מאות מטרים למטה. לאט, ואז מהר יותר. גוף כבד שמסתחרר במורד ההר, דוהר בלי שליטה, נמעך על הסלעים. עד שנעצר. לא היה לאף אחד סיכוי.
כששמעתי את זה, הבטתי בהילה. היא הייתה חיוורת, אצבעותיה מהדקות את כוס התה הרותחת כאילו זו העוגן האחרון שלה. "אני אמורה הייתי להיות שם", לחשה.
"לא", אמרתי בשקט. "את אמורה להיות פה".
היא הנהנה לאט. ואז שלפה מהכיס את כרטיס האוטובוס המקומט. "אני לא יודעת למה הקשבתי לך", אמרה, "אבל אולי... אולי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הפסקתי לברוח".
לא עניתי מיד. רק לקחתי את הכרטיס, הנחתי אותו על השולחן. "כנראה שלפעמים, עצירה אחת קטנה שווה חיים שלמים".
הילה נשארה עוד כמה ימים בבית חב"ד. היא לא דיברה הרבה, אבל בכל פעם שהייתי עוברת לידה, היא הייתה מחייכה. חיוך שקט, אחר.
***
ואז, ביום השלישי, היא התיישבה לידי. "אני חושבת שזה היה סימן", אמרה פתאום.
"האוטובוס?", שאלתי.
"לא רק. כל זה. הגעתי לפה כי רציתי לברוח. כי לא ידעתי לאן אני שייכת. וכששכנעת אותי להישאר, זה הכריח אותי להפסיק פשוט לרוץ קדימה בלי לחשוב". היא עצרה לרגע, ואז הוציאה פתק מקופל מכיס התרמיל. "כתבתי לאמא שלי", אמרה בשקט. "פעם ראשונה אחרי שנה".
הבטתי בה. לא הייתי צריכה לשאול למה שנה שלמה היא לא דיברה עם אמא שלה. כל אחד נושא איתו מטען, והמטען שלה כנראה היה כבד. "ומה היא אמרה?"
הילה חייכה, הפעם חיוך אמיתי: "היא מחכה לי בבית". הנחתי יד על שלה לרגע. לא היו מילים מדוייקות לרגע כזה, אז לא חיפשתי אותן.
לפעמים, נס הוא לא רק החיים שניצלו, אלא הדרך שנפתחת פתאום, בדיוק כשמוכנים לראות אותה.