בתוך כל הדמעות, הבנתי שאני לא מצליחה להחזיר אותה. אני מנסה שנים, אבל היא עוד לא צועדת חזרה לעולם שלנו.
ברור לכם שזה לא היה הכישלון הראשון שלי. לאורך השנים למדתי שלמרות כל המאמצים שלי, לפעמים אני לא מצליחה. לא משנה כמה אני משתדלת. לפעמים הכוח שלי לא מספיק, והמציאות חזקה ממני.
אבל אז, באותו רגע של כאב, הבנתי עוד משהו: אולי זה לא הכישלון שאני צריכה לפחד ממנו. נכון, אני לא מצליחה להחזיר את כולם, לא מצליחה תמיד לשנות את הסיפורים כפי שאני רוצה, אבל זה בסדר. עצם זה שאני ממשיכה ללכת, ממשיכה להופיע שוב ושוב, זה מה שחשוב. לפעמים הנוכחות הזו, הידיעה שמישהו ממשיך להיות שם בשבילך, היא כל ההצלחה שצריך.
כל עוד אני ממשיכה לנסות, כל עוד אני כאן – יש תקווה.
*
ערב חג הסוכות בקטמנדו.
השקט של ההרים עוטף אותי ואני יושבת בחצר של המנזר, מחכה לה. אני כבר יודעת שהיא תצא, כמו בכל פעם. החברה שלי שהיא נזירה הישראלית, זו שוויתרה על העולם שהיה לה, מצאה את דרכה לכאן – או לפחות, היא חשבה שכך מצאה את השקט שלה.
העולם שהיא עזבה לא היה פשוט. היא עברה דברים שרק אנשים מעטים יוכלו להבין. חוויות שהותירו בה צלקות עמוקות, כאלה שאולי לעולם לא יגלידו. ובכל זאת, היא חשבה שכאן, בין הקירות השקטים וההרים המבודדים, תוכל למצוא שלווה.
אני יודעת שהיא מחכה לי, לפחות כמו שאני מחכה לה.
*
היא יוצאת בשקט, מחייכת את החיוך הזה שאני כבר מכירה. מזכירה לי שוב כמה שאני אוהבת אותה.
"שלום, חני", היא אומרת, ואני מחייכת חזרה. יש בינינו קשר מיוחד, קשר של מלים שלא נאמרות. אני הקשר היחיד שלה לעולם שהיה, ואולי היא הקשר שלי לעולם שבו אני נדרשת לסבלנות, להאמין בלי לראות תוצאה מיידית.
אנחנו יושבות יחד. אני עם ארבעת המינים שהזמנתי לה מהארץ, יחד עם הדפים המודפסים שיש בהם מלא רעיונות יפים לחג הסוכות. והיא עם המחשבות שלה. אולי פעם היא תצא משם ואולי לא. למרות שאני כל כך רוצה בזה.
ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות. היא לא לבד, והיא יודעת את זה. אני כאן, גם כשאין תשובה ברורה.
אולי זה הסיפור. לא כל סיפורי החיים מסתיימים בתמונות של חזרה או תיקון.
*
בדרך חזרה, כבר אחרי שקיעה, פתאום מצאתי את עצמי מתפרקת. הדמעות פשוט התחילו לזלוג, ולא ממש הבנתי למה.
אני הרי כל כך רגילה להתמודד עם אתגרים, להחזיק את הכל ביחד. אבל שם, לבד בדרך הביתה, כל הרגשות עלו בלי שליטה. זה לא היה רק עליה – זה היה על כל מה שאני לא מצליחה לשנות, על כל מי שאני לא מצליחה להחזיר.
אבל אני יודעת שאמשיך להגיע אליה לפני כל חג. לפני כל שבת. כי כל עוד אני ממשיכה להיות נוכחת – יש תקווה.
ארבעת המינים, אתרוג, לולב, הדס וערבה – מסמלים את כל האנשים בעלי אופי שונה, וכולנו מאוגדים באגודה אחת. לא כולנו אתרוגים.
אנחנו לא תמיד מצליחים. לפעמים אנחנו נכשלים, ולא משנה כמה אנחנו משתדלים. אבל אולי זה לא הכישלון שמגדיר אותנו, אלא העובדה שאנחנו ממשיכים לנסות. ממשיכים להאמין, ממשיכים להופיע שוב ושוב עבור מי שזקוק לנו.