פורים לפני שש שנים בבית חב"ד קטמנדו. המוני צעירים וצעירות גודשים את המתחם. את הרעשנים והמסיכות אנחנו מביאים מהארץ עם מטיילים שמגיעים, ואת התחפושות תופרים אצל קומאר התופר. נחמד לראות את החבר'ה מחופשים ושמחים כל כך. הרבה מהבנות מחופשות לנשים נפאליות עם סארי בצבעים כתומים, והבנים לרוכלים בשוק המקומי. את שמו של המן אנחנו מוחים יחד בדרך מקורית במיוחד: על הסירים והמחבתות שאנחנו מוציאים מן המטבח של מסעדת 'גלאטמנדו'. שמח בבית חב"ד ויש כל כך הרבה אנשים אבל חזקי ואני רואים מיד מי שוב חסר. עידו.
עידו הגיע אלינו שלושה חודשים קודם לכן. בקושי אמר שלום. מיד זרק את התיק בחדר שמירת חפצים והלך לחפש סיגריה. כששאלו אותו לאיזה 'טרק' הוא יוצא, ועל איזה מן ההרים הוא הגיע לטפס, הוא ענה שהוא הגיע הנה רק כדי לאבד את הראש. לזרוק את הכל.
כששאלנו אותו באיזה גסט האוס הוא ישן, הוא ענה שכמה שיותר רחוק מהישראלים, וגם לבית חב"ד הוא בחיים לא היה נכנס, אם הנהג מונית לא היה לוקח אותו ישר אלינו. אמרנו לו בחיוך שכנראה הוא בכל זאת היה צריך לבוא אלינו. אני זוכרת איך הלכנו איתו לחפש לו מקום לישון. הבטחנו לו שניקח אותו למקום בו אין ישראלים, אבל רק בתנאי שהוא מבטיח שהוא יהיה בקשר איתנו כל יום. לא הולך לנו לאיבוד. הוא רטן שלא חיפש עוד אבא ואמא שיישבו לו על הצוואר, אבל לא יכולתי שלא לראות את האור שיש לו בעיניים כשהוא אמר שהוא יהיה בקשר. לבית חב"ד הוא היה נכנס רק בלילות. בימים הוא ישב בגסט האוס שלו וצרך את כל סוג הסמים שיש לנפאל להציע. בלילות הוא נהיה רעב. היה מגיע אלי למטבח.
מתחת לתלתלים הסבוכים והעיניים הדלוקות ראינו את הלב שלו, שהוא כואב כל כך. רוצה רק לשכוח מכל מה שהוא ראה בחמישים ימי לחימה בין ישראל לחמאס וארגוני טרור נוספים במבצע 'צוק איתן' בו השתתף כלוחם.
אחרי שהיה אוכל אצלנו, היה יוצא לקזינו של מלון היאט. מהמר על כל הכסף שנשאר לו מהמענק הצבאי. ההורים שלו התייאשו ממנו. הרימו ידיים. בשיחות הרבות שלנו איתם, הם אמרו שבארץ היה אפילו יותר גרוע ואולי עדיף שהוא יהיה בקרבה אלינו. חבורות של ישראלים טובים ניסו לאמץ אותו אליהם אבל הוא דחה כל ניסיון להתקרב אליהם. בשעות המעטות בהן היה מפוכח, היה יושב איתנו ובוכה. מספר לנו על החברים הטובים שאיבד. אומר שהעולם הוא מקום נורא לחיות בו ועדיף עם הסמים. ככה שוכחים הכל.
את האהבה שלו הצלחנו לרכוש לאט לאט. הדרך לשם לא היתה קלה בכלל. עברנו לילות בלי שינה וימים מלאי דאגה. אני זוכרת איך היינו מחפשים אותו בסמטאות חשוכות, איך היינו מנסים לגמול אותו מהחומרים שהוא לקח.. כל כך רצינו לעזור לו מתוך אהבה אבל תמיד הרגשנו שזה לא מספיק. שזה לא ממש מצליח. הלב שלנו יצא אליו.
***
אחרי קריאת המגילה אנחנו יורדים למטה לחפש את עידו. הלב שלנו לא שקט. דרך החלונות הגדולים אנחנו שומעים את החבורה הישראלית העליזה שרה ושמחה. אנחנו הולכים ומתרחקים משם. מחפשים בין הסמטאות החשוכות. הגשם יורד בלי הפסקה. בינות לקבצנים ולילדי הרחוב אנחנו מזהים את עידו יושב מכורבל על האדמה הבוצית. יש לו דמעות בעיניים. "מה הגעתם לכאן?", הוא שואל בכעס. "אין לכם איזו מסיבה לארגן? איזה חג לחגוג עכשיו?"
אנחנו מסבירים לו שהוא חלק בלתי נפרד מהחג שלנו. מהפורים שלנו. הוא היה חסר לנו כל כך. לכן חיפשנו אותו. כל הגוף שלו רועד כשהוא מחבק את חזקי פתאום. הוא מספר איך עבר קודם מתחת לבית חב"ד. שמע את קולות השמחה. זה הרג אותו כשהוא הבין שהוא לעולם לא יהיה חלק מזה. הוא לעולם לא יהיה שמח עוד. אין עוד שום משמעות לחיים שלו.
חזקי ואני מתיישבים לידו. אנחנו שקועים בבוץ עכשיו, אבל באמת שזה לא מפריע לנו. אנחנו מספרים לו את הסיפור של המגילה. איך הכל אז היה נראה אבוד. מה זה אבוד? העסק מחוסל לגמרי: היהודים כולם הולכים למות, למרדכי היהודי מחכה עץ גבוה, אסתר הנערה היתומה האסופית נלקחת באונס את בית המלך אחשוורוש האכזרי. אין משמעות לכלום. חושך על פני תהום.
ואז לאט לאט קורה הנס. היהודים שולטים באלה שקמו להורגם, מרדכי הופך לסגן של המלך. ואסתר? אסתר היא ה-מלכה שאף אחד לא ישכח אותה לעולם.
"אבל איך?", שואל אותנו עידו והעיניים שלו מנצנצות לעומתנו. "איך הופכים את זה?"
אנחנו מבטיחים לו שאם הוא ישתף פעולה המהפך בוא יבוא, ואנחנו מבטיחים לו גם שלא נעזוב לו את היד לאורך כל התהליך הזה.
***
ערב פורים השנה.
הטלפון מצלצל בבית שלנו. עוד מעט מתחילה המסיבה הגדולה בקטמנדו. עידו שלנו על קו הטלפון. הוא מספר לנו שבעוד כמה שעות ילך לקרוא מגילה בבית התמחוי בו הוא מתנדב. בערבים הוא מתנדב שם ובימים הוא מסייע לפגועי נפש ונפגעי טראומה.
השתדלנו לקיים את ההבטחה שלנו אליו, ואנחנו בקשר כל הזמן.
רגע לפני שאנחנו נפרדים בברכת פורים שמח, הוא מזכיר לנו לספר הערב למטיילים את מה שסיפרנו לו אז בתוך הבוץ. שהכל עוד יכול להתהפך. "אסתר היא ה-מלכה שאף אחד לא ישכח אותה לעולם. אה?", הוא צוחק ואנחנו יחד איתו. וליהודים היתה אורה ושמחה.