אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי את פריאנקה, השכנה הנפאלית שלי. היא עמדה ליד הדלת שלנו, ילדה קטנה על הכתף השמאלית שלה. קנקן של תה בידה אחת, ופרחים מיובשים בשנייה. "נמסטה," היא אמרה בחיוך רחב. אני עניתי לה בעברית עם אותו חיוך.
מאז אותה פגישה התפתחה בינינו שפה מיוחדת. אז עוד בקושי דיברתי נפאלית. בתחילה התנהלה בינינו שפה של מבטים, תנועות ידיים, ובעיקר לב פתוח. לא שפה של מילים. אבל לאט לאט למדתי לדבר איתה בשפתה.
פריאנקה היא אישה קטנה עם עיניים שיש בהן אש ולהבה. היא חיה חיים שאי אפשר שלא להתפעל מהם. קמה מוקדם בבוקר כדי לשאוב מים מהבאר שבקצה הרחוב, מטפלת בארבעת ילדיה ועובדת בשוק המקומי מהרגע שבו השמש עולה.
הבוקר שלי הוא הצהריים שלה. בעלה איג'ה חולה כבר שנים רבות. מחלת הסרטן מכרסמת את גופו אט אט.
יום אחד, בעיצומה של עונת המונסונים, היא דפקה על דלת הבית שלנו. גשם עז שטף את הרחובות. "המים נכנסו לי לבית", היא לחשה. יצאתי איתה מיד. הבית שלה הוצף לחלוטין, והילדים שלה ישבו מכווצים על המיטה היחידה שנותרה יבשה.
באותו ערב, חזקי ואני פתחנו את דלתות בית חב"ד עבורה ועבור ילדיה. המטיילים הישראלים לא הבינו למה מתרוצצים ילדים נפאלים קטנים בין הסירים הגדולים והחומוס. אני צחקתי והסברתי שאם אנחנו אור לגוים, זה לגמרי מחייב אותנו.
מאז, הקשר בינינו הלך התהדק. פריאנקה התחילה לבוא אלי מדי יום עם הילדים, לתת לי עצות בנוגע לבישול ולנקיונות, לימדה אותי את חכמת הרחוב. וכשהיא גילתה שאני לא יודעת לקשור את הסארי הנפאלי כמו שצריך, היא התעקשה ללמד אותי.
רק בשבוע שעבר, שוב דפקה פריאנקה בדלת שלנו. הפעם בשעת לילה מאוחרת. כשהדלת נפתחה, ראיתי אותה עומדת שם. הפנים שלה מלאות דאגה. מאחוריה עמד בנה הצעיר, סנג'אי, מחזיק את ידו ומייבב מכאב.
"הוא נפל", היא לחשה בפנים מתוחות, מצביעה על חתך עמוק בידו. חזקי לקח את ערכת העזרה הראשונה מבית חב"ד, והושיב אותו על כיסא. תוך כדי שהוא מחטא את הפצע ועוצר את הדימום, החזיקה פריאנקה את ידו השנייה ולחשה לו מילים מרגיעות בשפתה.
המטיילים שהיו במקום בדיוק באמצע ארוחת ערב, הביטו בסקרנות. חלקם ניגשו להציע עזרה. אחד מהם, פרמדיק לשעבר, אפילו התנדב לבדוק שהכל בסדר. זו הייתה סיטואציה כל כך יפה בעיניי – ישראלים ונפאלים, שונים כל כך, אבל מאוחדים ברגע פשוט של עזרה הדדית.
בסופו של דבר, סנג’אי חייך חיוך קטן, ואני ידעתי שזה הרגע שבו הוא הרגיש טוב יותר. לפני שהם עזבו, פריאנקה תפסה את ידי בשתי ידיה ואמרה: "תודה, אחות".
ביום שלמחרת היא קנתה לנו תפוחים ובננות. הניחה אותם על השולחן, חייכה ואמרה: "מתנה לעם ישראל". המילים שלה, פשוטות כפי שהיו, גרמו לי לדמוע.
זה לא רק התה, התפוחים והבננות, לא רק גשמים והסארי. זה הלב הפתוח של פריאנקה. הידיעה שהיא רואה בנו משפחה.
ואני? אני לומדת ממנה כל יום מחדש מה זו שכנות אמיתית, ומהי משפחה שנוצרת ברגעים של אמת.
כנגד כל הסיכויים.