היום בו פגשתי את תמר התחיל כמו ימים רבים אחרים בבית חב"ד קטמנדו – צלצולים בלתי פוסקים בטלפון, מטיילים שהגיעו לשאול על מסלולים, והספות שלנו שהתמלאו בצעירים עם עיניים עייפות ולב פתוח.
ואז היא נכנסה. עמדה שם. צעירה עם תיק גב מאובק. נראית כמו עוד תרמילאית רגילה. אבל משהו בה משך את תשומת לבי מיד. העיניים שלה... הן היו עייפות, כמעט כבויות. אך בתוכן בער ניצוץ של כאב עמוק, של סיפור שלא נאמר.
"חני", היא אמרה בקול שנשמע בקושי, "אני צריכה עזרה".
המילים הללו חתכו את האוויר, משתיקות את כל מה שסביבי. הושבתי אותה בפינה שקטה בבית חב"ד, רחוק מההמולה. היא שתקה ארוכות, נראית כאילו כל מילה היא משא כבד עבורה.
"אני תמר", היא החלה. "אני בת 27. גדלתי בדרום הארץ, במושב קטן. אמא שלי נאבקת שנים במחלת נפש קשה, מתמודדת עם אשפוזים ונפילות בלתי נגמרות. אבא שלי... תמיד עבד, תמיד ניסה. אבל אף פעם לא היה באמת שם. ואני? הייתי זו שמחזיקה את הכל יחד, הילדה הגדולה שתמיד לוקחת על עצמה הכל יחד. הילדה הגדולה שתמיד לוקחת על עצמה הכל".
היא עצרה. דמעות זלגו על לחייה. "אבל אני כבר לא יכולה. שנים אני מרגישה כמו גשר – כולם דורכים עלי, ואני חייבת להחזיק מעמד, כי אם לא, הכל יתמוטט".
היא סיפרה שהגיעה לנפאל כדי לברוח. "חשבתי שאם אברח רחוק מספיק, אוכל לשכוח, להשתחרר. אבל באמצע המסלול בהימלאיה, קיבלתי הודעה מאחותי הקטנה: 'אמא הידרדרה שוב. אני לא יכולה לבד. תחזרי הביתה'. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, הם צריכים אותי. מצד שני, אני כבר לא יכולה. אני רק רוצה לחיות. מה אני עושה? איך בוחרים בין המשפחה שלי לבין עצמי?"
חשבתי על כל מה שלמדתי לומר לאורך השנים. על כל המטיילים שפתחו את לבם בפני. אבל הפעם הרגשתי שאין... אין לי תשובה ברורה לתת לה. "אני לא יודעת", הפטרתי לבסוף.
היא הביטה בי, מבולבלת. "איך את לא יודעת? את עוזרת לכולם".
"כי הבחירה היא שלך בלבד", עניתי ברכות. "אני יכולה ללוות אותך בדרך, לעזור לך להבין את עצמך. אבל רק את יודעת, עמוק בפנים, מה נכון לך".
למחרת בבוקר חזרה, שונה לגמרי. משהו במבט שלה השתנה. עיניה לא היו כבויות עוד.
"אני חוזרת הביתה", אמרה, "אבל לא כמו פעם. אני אלמד לעזור בלי לאבד את עצמי. אני רוצה להציב גבולות, ללמוד לבקש עזרה, להבין איך אפשר לחיות בלי להיות רק הגשר שעליו כולם דורכים".
נשארנו ערות כל הלילה. שתינו תה יסמין ודיברנו: איך מציבים גבולות?! איך עוזרים אבל גם שומרים על הנשמה?
חודשים חלפו, וקיבלתי ממנה מכתב: "אני כותבת לך כשאמא שלי לידי, מחייכת. היא התחילה טיפול חדש, ואני כבר לא לבד. האחים שלי ואבא סוף-סוף לוקחים חלק. אני לומדת לעצור, לנשום, ולמצוא רגעים של שקט לעצמי. תודה שעזרת לי להאמין שאני יכולה". בשולי המכתב צורפה תמונתה: עומדת על גשר תלוי בדרום הארץ, מביטה באופק. מתחתיה נכתבו המילים: "תודה שעזרת לי לבנות את הגשר שלי. תודה על שאני לא מאבדת את עצמי. עכשיו אני יודעת – גם אם הקרקע רועדת, אפשר להמשיך ללכת.".
**
לפני כמה שבועות היא הופיעה שוב בפתח בית חב"ד, אבל הפעם – שונה לחלוטין. "אני כאן לעזור," היא אמרה בחיוך. הגיעה ומיד השתלבה.
תמר הצטרפה לצוות המתנדבים שלנו, הפכה לנקודת אור למטיילים במצוקה. היא ידעה לזהות את הכאב גם כשלא נאמר בקול, לשמש מראָה עבורם, ולעזור להם לבנות את הגשר שלהם.
תמר לימדה אותי שיעור חשוב: לעזור באמת, זה לא תמיד לדעת לתת תשובות, אלא לתת למישהו את האומץ למצוא את דרכו.
והגבורה האמיתית? היא נמצאת בלב של כל מי שמחליט להמשיך, גם כשהדרך מטלטלת...