הנה, אני שוב מלצרית.
הנה אני, עומדת במטבח של בית חב"ד, ביום שבו כל העובדים יצאו אל חגיגות הפסטיבל הנפאלי. יש לי מגש ביד אחת וערימת צלחות בשנייה, עוברת בין השולחנות ומפנה את האוכל.
"חני, לאן נעלמו כל העובדים שלך?", קוראים אלי המטיילים בחיוך. "הם בפסטיבל" אני עונה בצחוק. "אז היום נשארתם עם ה-מלצרית הכי ותיקה בבית חב"ד".
וכך, בין שולחן לשולחן, אני מפליגה בזכרונות מהימים האלה של ההתחלה, כשחזקי ואני היינו כאן לבד. כלומר, עם מאות מטיילים בבית, אבל כל כך לבד.
***
זה היה עוד לפני שהכרנו את התרבות ואת השפה. לא הבנו שום דבר מכל הבלאגן שקורה סביבנו ולא הצלחנו למצוא אפילו נפאלי אחד שיעזור לנו.
הייתי אז כל כך צעירה עם חלום ענק: להקים בית לישראלים בארץ ההימלאיה. אבל להגשים חלומות? זה לא תמיד קל...
אני זוכרת איך כל מרק שבישלנו וכל קערת סלט שהגשנו, נראו לי כמו יצירה מלאת תקווה לעתיד. כל צלחת שאספנו בימים ההם, סימלה עבורי את האפשרות לאחדות בין כל החלקים של העם הזה.
משימה של לעמוד היום שוב במטבח ולהגיש אוכל, מחזירה אותי בדיוק לאותם הימים. אני שמחה על היום הזה. אני חושבת לעצמי, איך כל זה מחזיר אותי לקרקע, אל הגובה האמיתי שלי. זוכה באופן פרטי למימוש הנבואה 'חדש ימינו כקדם'.
כי לפעמים, החיים לוקחים אותי לבמות גדולות, להרצאות שבהן אני משתפת על המסע שלנו בבית חב"ד, על הסיפורים והשליחות. וכשאני על הבמה או מול אנשים שנושאים אלי את העיניים, תמיד יש לי פחד קטן בלב: שאולי, יום אחד, אני אתחיל להאמין לכל הסיפורים שמספרים עלי. אולי אחשוב שאני 'גדולה' כמו שמתארים,
ואז גם אתחיל להתנהג ככזו. וזה מה שאני הכי פוחדת ממנו.
חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית, הוא עבורי שיעור בענווה.
אני רוצה להישאר בדיוק כמו עכשיו – קרובה לאדמה, לבני האדם. לא ללכת בגדלות ובנפלאות ממני... רק עם הלב ועם האמת שלי.