אנחנו כאן, בקטמנדו, רחוקים פיזית. אבל הלב שלנו תמיד בארץ. הידיעות שמגיעות כל הזמן – עוד נפגעים, עוד חיילים שנפלו. עוד משפחות שמתמודדות עם השכול והאובדן.
וכאן בבית חב"ד, המקום שאנחנו קוראים לו בית, נמצאים כל כך הרבה מטיילים ישראלים, שהגיעו מהכאוס בארץ בין לחימה אחת לשניה, רק כדי למצוא רגע של שקט בהרים.
אבל השקט הזה הוא רק חיצוני.
החבר'ה מגיעים היישר מהלחימה. כל אחד עם הסיפור שלו. הלב שלהם כבד. הם מספרים לחזקי ולי, על הרגעים הקשים בשדה הקרב. על החברים הכי טובים שלהם שברגע אחד אינם עוד איתם. על הרגשת חוסר האונים. והלב... אוי הלב...
גם אם לרגע קטן, אנחנו מצליחים לתת להם חיבוק, מקום לדבר, מקום להרגיש בו לא לבד!
*
השמחה שלנו כיום היא על החיים, על החיבור, ועל העובדה שאנחנו כאן, האחד בשביל השני!
בליל שבת האחרון הסלון שלנו היה מלא באנשים. השולחנות ערוכים עם אוכל חם, עם ניחוח המנות הביתיות שמרחף באוויר, ועם שירי חג שממלאים את החלל בשמחה.
בין כל השיחות והחגיגות, אני רואה אותה. משהו בה גורם לי לעצור. היא כל כך לבד. פניה חיוורות, עיניה עייפות, ומבטה נודד בחלל.
היא לא נוגעת באוכל, לא מצטרפת לשיחות. הגוף שלה פה אבל רוחה מרחפת הרחק מכאן.
ניגשתי אליה בשקט והתיישבתי לידה. "את רוצה לשתות משהו חם?", שאלתי בעדינות, מנסה שלא לנקוב בפזיזות חדה מידי את הבועה שהיא יצרה סביבה.
היא מביטה בי. עיניה כבדות מעצב. "אני לא רעבה ולא צמאה", היא עונה. "הכול בסדר איתי".
אבל ידעתי שזה לא נכון. ראיתי את הכאב בעיניים שלה, את המשקל הכבד שהיא סוחבת עליה.
במהלך הערב לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
*
בסוף הארוחה, כששירי השבת מילאו את החלל, היא נעמדה פתאום. כולם הפנו אליה את מבטם. היא התחילה לדבר, הקול שלה רועד אך נחוש.
"אני כבר שנה בדרכים," היא פתחה. "עזבתי את הארץ אחרי שאמא שלי נרצחה. היא ביקרה אצל דודה שלנו בקיבוץ בארי ונשרפה ביחד איתה. אמא היתה כל עולמי, וכשזה קרה – לא ידעתי איך להתמודד. הרגשתי שכבר אין לי מקום בעולם! פשוט קמתי ונסעתי, מנסה לברוח, אבל הכאב תמיד רודף אחרי, לא משנה איפה אני נמצאת.
"הגעתי אתמול מהודו. האמת היא שהיום בכלל לא ידעתי שערב שבת. הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה. עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום".
דמעות החלו לזלוג מעיניה. "תודה שהייתם פה בשבילי. תודה שנתתם לי מקום".
בהתחלה היה שקט אבל אז זה קרה. כאילו השתחרר איזה פקק בלתי נראה. הסכר נפרץ.
*
מישהו נוסף נעמד. בחור צעיר שישב לא רחוק ממנה, אמר: "אני מבין בדיוק על מה את מדברת. אני פה כמה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא, ואני מרגיש אבוד לגמרי. כל הזמן מנסה למצוא את עצמי, אבל במקום זה אני רק הולך לאיבוד יותר".
אחריו, עוד מישהי קמה. "גם אני איבדתי מישהו קרוב. את בן הזוג שלי, במסיבת הנובה", היא שיתפה. "חשבתי שאם אני אברח, אני גם אצליח לשכוח. אבל הכאב רודף אחרי, ולא משנה לאן אני הולכת".
לאט לאט, אחד אחרי השני, הם התחילו לשתף את הסיפורים שלהם. סיפורים על אובדן, חיפוש עצמי ובדידות. כל אחד הוסיף את החלק שלו. וכל סיפור חיבר עוד קצת בין הנוכחים.
מה שהתחיל כשיתוף אישי של בחורה צנומה אחת, הפך לרגע של שיתוף עמוק, שבו כל אחד מצא את האומץ לחשוף את הכאב שלו ואת התקווה שלו.
הסלון הפך ממקום של ארוחה חגיגית למרחב של ריפוי וחיבור בין נשמות. זה לא היה רק עוד ליל שבת, אלא ערב של חיבור אמיתי, שבו כל אחד הצליח להרגיש קצת פחות לבד.
ניגשתי אל הבחורה בסוף הערב. העיניים שלה עדיין לחות מדמעות. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה בשקט: "יש לך מקום. כאן. תמיד יש לך מקום".