פורים בנפאל תמיד היה מיוחד. אבל בשנה שעברה הייתה השמחה מטורפת באמת. מצד אחד, בית חב"ד שקק חיים: קריאת מגילה, משלוחי מנות, ריקודים עד השמיים. מצד שני, הרחובות בערו בצבעי ההולי - ענני אבקה אדומים, כחולים וירוקים מילאו את האוויר, דליי מים נשפכו מכל עבר, וההמונים צהלו כאילו כל העולם הוא חגיגה אחת גדולה.
חג ההולי, למי שלא מכיר, הוא 'חג הצבעים' ההינדי, שמסמל את ניצחון הטוב על הרע ואת בוא האביב. ביום הזה, כל ההבדלים החברתיים נמחקים - עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, כולם שווים כשהם מכוסים מכף רגל ועד ראש באבקות צבעוניות ובמים צבעוניים. הרחובות הופכים לזירה של מלחמת צבעים, שבה אין לאן לברוח: אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באיזור זה אומר, שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים.
ניסינו לשמור על בית חב"ד כאיזור נקי, אבל זה היה בלתי אפשרי. אנשים נכנסו פנימה מכוסים צבעים, חלקם מרוחים לגמרי, אחרים רק עם כמה טיפות צבע סגול או ירוק בזווית העין. ואז היא הופיעה.
דלת בית חב"ד נפתחה בבת אחת, ובחורה צעירה פרצה פנימה, מתנשפת. השיער שלה היה ספוג צבעים, פניה מרוחות באבקה, והיא הייתה רטובה כולה, כאילו מישהו שפך עליה דלי מים רגע לפני שנמלטה לכאן. היא הדביקה את הגב לדלת וסגרה אותה מאחוריה בנשימה כבדה.
"אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני חייבת להגיע לכאן".
ניגשתי אליה בעדינות: "מה קרה?"
היא נשמה עמוק. "אני לא חגגתי פורים אף פעם. אני אפילו לא יודעת למה באתי לפה. אבל...", היא עצרה לרגע, כאילו מנסה להבין בעצמה מה היא מרגישה. "היה שם משהו מפחיד. האנשים... הם התחילו להשתגע".
בהתחלה היא רקדה עם כולם, זרקה צבעים, צחקה. אבל אז ההמון הפך לצפוף יותר. ידיים משכו אותה, הצבעים כבר לא היו סתם משחק - הם הרגישו כמו מסכה שלא יורדת, כמו משהו שמטשטש אותה עד שהיא עצמה נעלמת.
"בשלב מסוים, איבדתי את החברים שלי", היא אמרה. "ואז מישהו צעק לי בעברית: 'פורים שמח!'"
היא לא ידעה מי זה היה, לא ראתה פנים. אבל משהו בקול הזה חתך דרך הרעש, דקר אותה עמוק בפנים. דופק מהיר עלה לה בחזה, כאילו משהו ישן בתוכה מתעורר פתאום. בין כל האנשים שצבעו זה את זה באדום ובכחול, הצעקה הזו נשמעה אחרת - צבע בלתי נראה, צבע של בית.
"בלי לחשוב, פשוט התחלתי ללכת", היא המשיכה, עיניה קצת מזוגגות. "לא ידעתי לאן. ובסוף, הגעתי לכאן".
הושטתי לה מגבת. "את רוצה לשמוע את המגילה איתנו?"
היא הנהנה לאט. ואז, כשקראנו "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר", היא עצמה עיניים. דמעה צלולה אחת זלגה על לחיה המרוחה בצבעים, מערבבת את כל הגוונים עד שנוצר מהם צבע חדש לגמרי.
ככל שנכנסו בה עוד ועוד צבעים, היא הרגישה יותר ויותר שקופה
אחרי הקריאה, ישבנו בסעודת פורים, והיא התחילה לספר. קוראים לה מיה. היא בת 26, במקור מתל אביב. "אני לא יודעת אם אני באמת חוגגת פה את פורים", היא אמרה, "או שאני בורחת ממשהו אחר".
גדלה בבית חילוני לגמרי. אבא ואמא אנשי הייטק, עסוקים. חגים היו אצלם עוד מטלה שצריך לסמן עליה וי. "אוזני המן מהסופר, מסיבת תחפושות בגן, אולי איזה משלוח מנות בבית הספר, וזהו". מגילת אסתר? אף אחד בבית שלה לא חשב שזה חשוב. בשנה האחרונה, היא הרגישה ריקנות שלא הצליחה להסביר. היה לה 'הכול' - עבודה טובה, דירה יפה, חיי חברה פעילים; אבל שום דבר מזה לא הרגיש מספיק. החיוכים באינסטגרם לא באמת שיקפו איך היא הרגישה בפנים. אז היא יצאה לטיול הגדול. "חשבתי שאם אני אטייל בעולם, אני אמצא תשובות".
בהתחלה היא נדלקה על ההולי. "אמרתי לעצמי - זה בדיוק מה שאני צריכה! לשחרר, להפסיק לחשוב כל כך הרבה, פשוט לצבוע את החיים".
אבל בתוך ההמון הצבעוני, היא הרגישה בדיוק את ההיפך. ככל שנכנסו בה עוד ועוד צבעים, היא הרגישה יותר ויותר שקופה.
"הרגשתי שאני נמחקת", היא אמרה. ואז הגיע אותו קול: "פורים שמח!". משפט אחד פשוט, שמשך אותה מתוך כל הצבעים והחזיר אותה לעצמה. "אני לא יודעת למה, אבל זה החזיר לי משהו", היא אמרה. "משהו שלא ידעתי שאני בכלל מחפשת".
מאוחר יותר באותו ערב, כשיצאה לכמה רגעים אל מחוץ לבית חב"ד, היא ראתה מישהו עומד בפינת הרחוב: מטייל ישראלי, מבולבל, מכוסה בצבעים, נראה קצת אבוד בתוך ההמון הצבעוני. היא עצרה לרגע, ואז, בלי לחשוב פעמיים, חייכה אליו וקראה: "פורים שמח!"
הוא הסתובב, נעצר. היא ראתה בעיניים שלו בדיוק את מה שהיא עצמה הרגישה כמה שעות קודם - מין הלם, בלבול, ואולי, רק אולי, תחושה קטנה של חיבור למשהו שהוא לא ידע שהוא מחפש.
למחרת בבוקר, מיה עמדה מול המראה באכסניה וניסתה לשטוף את שאריות הצבעים מהפנים. אבל כמו תמיד אחרי ההולי, היו גוונים שלא ירדו מיד - עקבות סגולים בקצות האצבעות, כתם כחול בהיר ליד האוזן. היא הביטה בעצמה וחשבה כמה סמלי זה היה. כי אולי יש צבעים שלא אמורים לרדת מיד. אולי יש רגעים בחיים שנצבעים בך, ולא משנה כמה תנסה לשטוף אותם, הם נשארים חלק ממי שאתה.
היא חייכה לעצמה, לקחה נשימה עמוקה - ובפעם הראשונה זה זמן רב, הרגישה שהיא לא צריכה לחפש חוויות חדשות. כי משהו בתוכה כבר התחיל להיצבע בצבע חדש.