יודעים מה? לפעמים אתה עושה משהו קטן בשביל מישהו וזה הרבה יותר משמעותי ממה שאתה חושב בכלל. קיבלתי לזה תזכורת רק לאחרונה.
אל בית חב"ד נכנסה באחד הבקרים בחורה עם תרמיל גדול, מחייכת במבוכה. היא נראתה לי כל כך מוכרת, ואז נזכרתי – זו אותה בחורה שהייתה כאן לפני כמה שנים, ממש אחרי שהשתחררה מהצבא.
התיישבנו לשיחה, והיא סיפרה לי איך אז, לפני שנים, היא הייתה כל כך מבולבלת כל כך אבודה. הגיעה אלינו אחרי טיול ארוך בהודו. היתה מלאה בתהיות על העתיד שלה. והרגישה כל כך לבד.
היא זכרה איך ישבנו כאן, על אותה הספה, מדברות אל תוך הלילה. היא שיתפה אותי בחלום הגדול שהיה לה: ללמוד ולעסוק באמנות. זה נראה לה אז כמו משהו בלתי אפשרי, גדול עליה בכמה מידות. הרי ככה אמרו לה בבית וככה גם אמרו לה החברים.
אני אז נזכרתי באותו צייר ישראלי מפורסם שפגשתי בקטמנדו לא הרבה זמן קודם. הוא סיפר לי שהוא מחפש עוזרת צעירה לסטודיו שלו בארץ. לא ידעתי עד כמה היא מוכשרת, אבל ראיתי את ההתלהבות ואת הניצוץ שבעיניה, וחשבתי לעצמי שהיא חייבת את ההזדמנות הזו.
***
מיד אחרי שנפרדנו, התקשרתי לצייר. הוא היה עסוק ואמר שיחזור אלי. עבר שבוע ועוד אחד. הוא לא חזר.
כמעט והתייאשתי מכל הסיפור, אבל אז שמתי את עצמי בנעליים שלה. חשבתי לעצמי: עד כמה הייתי רוצה שיתנו לי הזדמנות לעשות משהו שאני אוהבת? ומה זה בשבילי לנסות עוד קצת? ניסיתי עוד והפעם כן הצלחתי. תפסתי אותו לשיחה בערב שבו הוא היה בבית סוף סוף. קשוב לבקשה שלי.
סיפרתי לו על הבחורה מלאת הנחישות שפגשתי כאן, ועד כמה כמה הייתי רוצה שתזכה להזדמנות לעבוד איתו.
***
היא פתחה עכשיו פתק קטן ומקומט, אותו פתק שהיא כתבה לעצמה כאן לפני שנים כשישבה אל מול ההימלאיה הגדולה והרגישה קטנה כל כך: 'לא לוותר על החלום שלי'.
היא סיפרה לי שהשיחה שלי עם הצייר באמת פתחה לה דלת. היא התקבלה לעבוד אצלו, וזה היה הצעד הראשון במסע שלה, לממש את החלום.
כיום היא מוכרת את הציורים שלה באלפי שקלים. והכי חשוב, מעריכים אותה. מאמינים בה. סוף סוף.
חיבקתי אותה, והלב שלי התרחב. חשבתי לעצמי עד כמה הרגעים הקטנים האלה של חסד ותקווה, שאנחנו זורעים בדרך, יכולים להאיר למישהו את חייו, גם אחרי שנים...