ישנם אנשים מיוחדים. הם שם כל הזמן. לא בעמודי החדשות, לא בכותרות הראשיות, אבל הם אלה שמחזיקים את העולם שלנו. אברהם פריד שר: "כל העולם מתקיים ונושם רק בזכות אנשים כה פשוטים", והוא צודק. האנשים הפשוטים, אלה שאנחנו חולפים על פניהם בלי לשים לב, הם אלו שמאפשרים לנו לחיות את חיינו בנוחות, ואנחנו - בואו נודה באמת - בקושי מבחינים בהם.
תנסו רגע לדמיין את הבוקר שלכם בלי האנשים האלה. בלי נהג האוטובוס שמסיע אתכם לעבודה בזמן שאתם גוללים בפלאפון, בלי המנקָה שמטאטאת את הרחוב לפני שהעיר מתעוררת, בלי השליח שמעביר אינספור חבילות כדי שהקניות שלנו יגיעו בדיוק כשצריך. בלי האנשים האלה, השגרה שלנו הייתה נראית אחרת לגמרי.
הם לא יופיעו ברשימות האנשים המשפיעים של השנה, לא ינאמו בכנסים מפוארים, אבל הם אלה שמאפשרים לכולנו להמשיך קדימה. הם מגיעים מוקדם, הולכים מאוחר, עומדים שעות על הרגליים, מרימים, מסדרים, מנקים. והכי חשוב? הם עושים את זה בשקט, בלי לדרוש הכרה, בלי לחפש תשומת לב. מבחינתם, זו העבודה, אבל מבחינתנו, זה הרבה מעבר.
תשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה עצרתם להודות להם. לא במבט חטוף, לא במלמול אוטומטי של 'תודה!', אלא באמת - בעיניים, בלב. כי האמת היא שאנחנו חיים בעולם שמקדש תארים, הישגים ותשואות, אבל לאנשים השקופים אין לובי, אין יחסי ציבור. הם שם, כל הזמן, ואנחנו רגילים שהם פשוט יהיו.
עכשיו, תחשבו על מה שקורה כשהם לא שם - כשהרחוב מלוכלך, כשהתחבורה משתבשת, כשהמשלוח לא מגיע. פתאום זה מורגש, פתאום אנחנו מבינים כמה אנחנו תלויים בהם. ודווקא בגלל זה, חשוב לעצור לרגע ולהכיר תודה.
בפעם הבאה שאתם חולפים על פני המאבטח בכניסה, הקופאית בסופר, הסבל שמעביר ציוד - תעצרו, תגידו תודה אמיתית. כי האנשים השקופים הם לא באמת שקופים. הם פשוט רגילים מדי בשביל שנשים לב, אבל בלעדיהם, שום דבר כאן לא יוכל להתקיים.
מילה טובה, מבט בעיניים, הכרה קטנה - זה כל מה שהם צריכים. לא כי הם מבקשים את זה, אלא כי זה מגיע להם.