אני רוצה לדבר על זיהוי תהליכים, תהליכים שקורים לנו כמדינה לאחרונה. ולא, אני לא מדבר על זיהוי התהליכים של יאיר גולן. בכלל לא בכיוון.
אני מדבר על הכותרת הזו שנתקלתי בה באחד מאתרי החדשות: "היערכות שיא בצה"ל: חמאס נערך לחדור לישראל".
בום! דז'ה וו, צלצול מוכר, מוכר מאד, מוכר מידי אפילו. אותו הסאונד מלפני שנה ורבע, רק עם לחן טיפה שונה. זו לא הודעה מלפני שנתיים. זה השבוע, זה עכשיו. מה, לא התקדמנו? לא השתנה כלום בשנה האחרונה?
זיהוי תהליכים, זיהוי של איפה היינו ולאן אנו שבים, מבחינת עם שחפץ בביטחון וחיים. עם שעוצם עיניים. על דברים אלו אנו צריכים לבוא בטענות לממשלה, להנהגה שמאפשרת חזרה דראסטית אחורה.
אבל אני רוצה לדבר גם על עוד זיהוי תהליכים, תהליכים שקורים לנו כחברה, תהליכים שלדעתי הרבה יותר מסוכנים.
אספתי כמה כותרות ואמירות מהשבוע האחרון שרצות ברשתות: 'נתניהו הכריז היום על מלחמת אזרחים', 'ביבי בוגד במדינת ישראל', 'ראשי האוניברסיטאות מתכוננים להשבתה', 'קץ הדמוקרטיה'.
אלו רק חלק מהאמירות ששמעתי השבוע, שדמו בדיוק לאמירות שנאמרו לפני שנה וחצי, בישראל הקודמת, זאת שחשבה שאיש לא יכול עליה, שלא צריך להיות ביחד, שאנחנו נסתדר לחוד.
שמחת תורה תשפ"ד היה המחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. אבל אני מזהה תהליכים מסוכנים לא פחות, תהליכי השיבה לאוקטובר. אנחנו שבים בלי לשים לב לאותה נקודה, שהיינו לפני מבחינת החברה שלנו: סכסוכים פנימיים, מחלוקות שחוצות קווים אדומים, הסתה נגד חלקים בעם ועוד דברים שמזכירים לנו את ה-6 לאוקטובר, את ישראל הקודמת.
על שנאת חינם נחרב בית המקדש. לפני שנה וחצי הבית השלישי היה על סף קריסה, בגלל שנאת חינם שחצתה קווים אדומים, שנאה שיצרה את האסון הגדול למדינתנו. אסור לחזור לשם.
אני כותב את זה בכאב ופחד. פחד מזה שאולי לא למדנו כלום, שאולי הכאפה הזאת שחטפנו שהייתה אמורה לאפס אותנו כחברה לא השפיעה מספיק.
בואו לא נהפוך את השבעה לאוקטובר לאסון, אלא נצמח מתוך פחד לשוב לאותו מקום, למקום מפולג ומשוסע. שלעולם לא נגיע לשיבה באוקטובר.
בעזרת השם שנדע ללמוד מהעבר הכל כך קרוב הזה, שנדע להסתכל אחורה ולהגיד: לעולם לא עוד.