בישיבת סוסיא שבה אני לומד יש פעמיים בשנה סדנא, או בשפה פשוטה יותר- טיול של שבוע שבו אתה לומד להכיר תא שטח מסויים דרך הליכה, למידה היסטורית, תנ"כית וגיאולוגית.
בשבוע שעבר היינו בגליל.
שבוע בגליל. שבוע של נופים עוצרי נשימה, מסלולים מתישים, שיחות לתוך הלילה, שינה תחת כיפת השמיים, אהה... ועוד משהו - בלי טלפונים.
זו לא הייתה חובה, זו הייתה בחירה. יכולנו לקחת את הטלפוו איתנו, אבל החלטנו להשאיר אותו מאחור. לא כי הכריחו אותנו, אלא כי הבנו שזה משהו ששווה לנסות.
בהתחלה זה מוזר. היד הולכת אוטומטית לכיס, מחפשת מסך לגלול. רגעים של שקט הרגישו ריקים, חלולים, כאילו חסר בהם משהו. מה השתנה במדינה? אולי חזרו חטופים? אולי פרץ השלום? אולי פרצה עוד מלחמה חס ושלום? אבל את האמת, קרה משהו מיוחד, השקט הזה התחיל להתמלא. פתאום שמעתי את ציוץ הציפורים בבוקר, את רחש העלים היבשים תחת הרגליים, את הרוח שמלטפת את הפנים אחרי עלייה קשה.
בלי מסכים שמפריעים, התחלתי לראות יותר. את השמיים שמשתנים משקיעה לזהב עמוק, את הניצוץ בעיניים של חבר כשסוף סוף מגיעים לפסגה. התחלתי לשמוע יותר - לא הודעות קוליות, אלא שיחות אמיתיות, פנים אל פנים, בלי קיצורי דרך של אימוג'ים או סטיקרים, בלי היי ובלי ביי. גיליתי איך זה לצחוק בלי שאף אחד מצלם, איך זה לדבר בלי לבדוק כל רגע אם מישהו ענה להודעה ששלחת ואיך זה ללכת לישון בלי לדעת אם בית"ר ניצחה או הפסידה.
אנחנו חיים בעולם שבו 'חיבור' הפך למשהו טכני. Wi-Fi, קליטה, הודעות מיידיות, פושים קופצים מאתרי חדשות אבל דווקא כשניתקתי את עצמי מכל אלה, הרגשתי מחובר באמת- לטבע, לחברים, ואולי הכי חשוב, לעצמי.
חיבור אמיתי וכנה לעצמי, חיבור שמנקה אותי מרעשי העולם, חיבור שמחבר אותי לא אל מה שקורה בחוץ אלא אל מה שקורה בפנים, עמוק בפנים.
כשהשבוע נגמר וחזרנו לשגרה, חזרנו גם לטלפונים. אבל עכשיו אני יודע שזו בחירה. אני יודע שעכשיו, מדי פעם, אני צריך לכבות את המסך, לצאת החוצה, ולזכור שהחיבור הכי אמיתי לא נמצא ברשתות החברתיות. כי לפעמים, רק כשמתנתקים - באמת מתחברים.
תעשו לעצמכם טובה, תתנתקו לפעמים, לשעה-שעתיים, יום-יומיים.
תתנתקו בכח - רק ככה באמת תתחברו. שבת שלום!