כל אדם ששטף פעם רצפה יודע, שאין מעצבן יותר מרצפה עם שיפוע. איזה מבאס זה שאתה גורף את המים, מקדם אותם לכיוון היציאה ואז הם חוזרים בחזרה. מזיז אותם עוד והם חוזרים שוב.
בשלב מסויים אתה מבין שזה לא עוזר לקדם אותם כל פעם קצת, כי הם יחזרו. אז אתה גורף עד היציאה, גורף כל פעם קצת. זה אומנם מתבצע לאט אבל בטווח הארוך זה יחסוך זמן.
זה יחסוך זמן כי זה יסיים את העבודה ולא ישאיר מקום לאף טיפה שאולי תחזור.
*
אז למי שלא הבין - אנחנו המגב.
במשך שנים התרגלנו שכשאוייבנו מרימים את ראשם לפגוע בנו, אנחנו נלחמים בהם, אך נלחמים כמו אנשים ללא ניסיון בגריפה. נלחמים בשביל להרחיק את הבעיה ויודעים שהיא תחזור. והיא חוזרת. שוב ושוב אנחנו מרחיקים את הבעיה, לפעמים גורפים הרבה ולפעמים פחות, אבל לא מוציאים את המים, לא משמידים את יכולתם של אוייבינו לחזור.
סבב, ועוד אחד, ואנחנו מידי פעם נותנים להם מכות שלפעמים אפילו כואבות מאד, אבל לא שוברות אותם.
*
אנחנו בשנה מיוחדת. אנו במצב שבו כולם הבינו עד כמה אי אפשר לחיות עם ההצפה החוזרת ונשנית הזו. כולנו הבנו איזה נזק זה יכול ליצור וכולנו צריכים להתעשת.
זוהי הזדמנות היסטורית לעשות מה שלא עשינו במשך עשורים; להוציא הכל, לא להשאיר טיפה אחת. התחלנו את התהליך הזה ואסור לנו להפסיק בו.
יש לנו הזדמנות להיות הדור שהבין את המשוואה. את שיפוע הרצפה אנחנו לא יכולים לשנות, אבל כן נוכל לדאוג שהשיפוע לא יהיה פקטור.
אני כל כך מקווה שמהשנה הזאת נבין משהו, שנבין שאסור לנו לחזור לעולם הסבבים שהוביל לאלפי הרוגים.
התהליך יהיה יותר ארוך, מתמשך, אבל בדומה למקרה המגב - בטווח הארוך זה יחסוך זמן ודם.
ראיתי מישהו שכתב שאנחנו מתנהגים במלחמה כמו סמרטוטים מול אוייבינו. ואני מבקש - בואו נהיה סמרטוטים, אבל סמרטוטים אחרים. נהיה הסמרטוטים שאחרי שגרפו הכל, הם עוברים ומנגבים בשביל שלא תישאר טיפה אחת אפילו.
בעז"ה שנהיה סמרטוטים. סמרטוטים טובים שמייבשים הכל, מבלי להותיר אפילו לחלוחית זעירה. הכל. שבת שלום!