בשבוע שעבר טיילתי בגולן, שבוע שלם. על פניו, זה היה טיול כמו כל טיול. שבילים מאובקים, תצפיות עוצרות נשימה, שקיעות יפות אחרי עליה מתישה. אבל משהו בטיול הזה היה אחר. בכל מקום שהלכתי, בכל תצפית שבה עמדתי, היה משהו שתפס לי את העין - סטיקר, סטיקר קטן ופשוט, שמושך את העין אליו, כמו מגנט.
זה תמיד מתחיל במקרה. אני עומד מול הנוף, מתפעל מההרים, מהנחלים הזורמים, מריח האדמה אחרי הגשם. ואז, בזווית העין, אני רואה אותו. סטיקר קטן, דבוק לשלט מתכת או לעמוד עץ. לפעמים הוא בהיר וחדש, לפעמים כבר דהוי, נאבק ברוח ובשמש. אבל האותיות תמיד שם. שם, תאריך, תמונה. לפעמים גם מספר יחידה.
אני עובר ליד הסטיקר, מנסה להמשיך הלאה, אבל הרגליים שלי נעצרות מעצמן. אני קורא את השם, לא תמיד מכיר אותו. ובכל זאת, אני מכיר. משהו פנימי אומר לי: אני מכיר אותו, אני מרגיש שייך אליו.
הסטיקרים האלו הם לא רק זיכרון. הם חותמות של חיים שנגדעו, תזכורות ששום שביל כאן אינו תמים. שכל אבן יודעת כאב. אני עומד במקום שבו לפניי עמד לוחם - אולי נער ממש בגילי, אולי מבוגר ממני בשנה או שתיים - ונאבק על הארץ שאני דורך עליה עכשיו. אולי הוא היה מתנשף אחרי עלייה קשה, אולי עצר להסתכל על אותו הנוף בדיוק. אולי, ברגע אחד בלתי נתפס, זה היה המקום שבו ראה בפעם האחרונה את העולם הזה.
וזה לא רק כאן, בגולן. זה בכל מקום. בערים, ביישובים, בשדות, בכבישים, ברחובות. הם נפלו בכל פינה בארץ הזו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך וללכת. כל סטיקר כזה הוא לא רק שם. הוא סיפור. הוא חלום שנגדע, הוא עולם שלם שנעצר בבת אחת.
יש משהו חזק בסטיקר דווקא בגלל שהוא שקט. הוא לא בולט, לא כופה את עצמו עליך כמו אנדרטה. אתה יכול לבחור להתעלם ממנו. אבל אם רק תבחר לראות, לקרוא, לחשוב עליו קצת - הוא ישאיר בך משהו, משהו חזק שאי אפשר להסביר במילים, אולי פרופורציה מסויימת על החיים.
כי איך אפשר להמשיך ללכת כאילו כלום? איך אפשר לשכוח שהאדמה שאנחנו דורכים עליה היא האדמה שהם שמרו עליה? שאנחנו כאן בזכותם?
הטיול ממשיך, ואני רואה עוד ועוד סטיקרים. על מוצבים ישנים, על מבני בטון נטושים, על שלטי עץ בצדי הדרך. ואני מבין: זה לא שהם נעלמו. הם כאן, איתנו. ברוח שנושבת בפסגות, באדמה שבלעה את צעדיהם האחרונים, ואולי, יותר מהכול, בנו - שממשיכים ללכת, להמשיך את הדרך שהם פרצו.
אנחנו לא יכולים לתת להם להיעלם. בפעם הבאה שאתם עוברים ליד סטיקר כזה, תעיפו מבט. אמנם הוא לפעמים מתעופף ברוח, מט ליפול, אך הוא מנציח משהו חזק, משהו ששווה שנזכור.