כל עיסוק בפרשה שהוכתרה בפי חז"ל 'עיר הנידחת', איננו יכול לחמוק מקביעתם העקרונית של חכמים: "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולא נכתבה אלא לומר דרוש וטול שכר" (תוספתא, סנהדרין יד א). והכוונה היא כמדומה להורות כי הנאמר בפרשה זו לא בא אלא כדי להוות בסיס לדיון דתי-מוסרי-חינוכי בסיסי בסוגיות העומדות ברום עולמה של היהדות.
באמצנו גישה זו, עולה שאלת משמעות ה'רחמים' הנזכרים בפסוק שלפני האחרון: "...למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך" (דברים יג, יח). בפשטות, 'ונתן לך רחמים ורחמך', עניינו: "ינהג עמך במידת הרחמים, כי קיימתם מצוותו" (דעת מקרא, עמ' רד), ויש לכך אח ורע במקרא. ברם, דרשנים ופרשנים לאורך הדורות התקשו להצטמצם למשמע הפשוט הזה, וביקשו ל'רחמים' תכלית ברוח הקביעה העקרונית דלעיל המעתיקה את מרכז הכובד של הפרשה לממד המוסרי-חינוכי.
הנה במדרש, 'נתינת הרחמים' איננה ביטוי ישיר לפעולת הרחמים של האל, אלא להעברתם על-ידו לקבוצה מסוימת בעם. העברה! כביכול, היו איזה חפץ. מי היא קבוצה זו שזקוקה כל כך ל'רחמים' שיעמדו לרשותה? "שמא יאמרו בית דין הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהו אחיהן וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם, כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם" (שם). רמז לפנינו לצורך בקבלת פסיקת הדיינים, כל אימת שנעשתה בלב נקי מכל שמץ של נגיעה אישית. מדובר בעצם באמון במערכת, לבל תתפורר לנוכח החוויה המזוויעה של 'עיר הנידחת'.
אמון, מסתבר, הוא דו-צדדי, מחייב את המערכת, אך מצריך גם רחמים, קרי הבנה לאנושיות, מצד הציבור הרחב. וכה חשוב הוא עניין זה בשיח החברתי, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מסייע בנתינת רחמים בלב מי שמתקשה לגייסם בתוקף הנסיבות הקיצוניות. ואם במקרה הקיצוני הזה נדרשת סייעתא דשמיא, אפשר שבמקרים פשוטים יותר, מוטל עלינו 'רחמנים בני רחמנים' לגייס את הרחמים בעצמנו, כשדוגמה מיוחדת זו עומדת לנגד עינינו כמצפן מוסרי.
בעל 'אור החיים' זיהה קבוצה אחרת הקשורה ב'עיר הנידחת' הזקוקה לנתינה מיוחדת של רחמי הקב"ה בלבה, המבצעים: "כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם. מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. הדברים המדברים בעד עצמם, נובעים מן החשש העמוק שההרגל בשפיכות דמים, גם אם צודקת ונקייה מפניות אישיות, יפגום באישיותנו ובאנושיות הבסיסית הנדרשת מאתנו.
ואחזור לאותו עיקרון מנחה, של הרחמים כסימן זהות יהודית. יסודו במאמר חז"ל הנלמד מהפסוק שהבאנו: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (בבלי, יבמות עט ע"א), וניסוחו המאוחר לחז"ל, בדבר היותנו 'רחמנים בני רחמנים', מחזק את העיגון של הזהות הזו במסורת, אבותינו היו כאלה! אבל, אין היא מובנת מאליה, ויש חשש כי תתפוגג בנסיבות המעודדות אי-אמון ואכזריות. טיפוח רגש הרחמים מתבקש אפוא כאתגר חינוכי מתמיד, והוא כולל את ההבנה העמוקה לצורך בסיעתא דשמיא המלווה כל אקט חינוכי.
כך מקרה קיצון כמו עיר הנידחת מאתגר את המחשבה ומסייע לארגון המערכת המוסרית סביב עיקרון הרחמנות המאפיינת את עם ישראל.